רובנו שקרנים. בלי ידיעתנו.
לא כי אנחנו אומרים חוסר אמת בצורה מודעת.
אלא, לרוב כך אנחנו חיים.
שקר זה לא משהו שנעשה רק במילים.
אנו יכולים לשקר עם הפעולות שלנו.
אנו יכולים לשקר עם המעורבות שלנו.
אנו יכולים לשקר עם השקט שלנו.
אנו יכולים לשקר בכך שנעמיד פנים שאנחנו לא מי שאנחנו.
רובנו לובשים בגדים של אחרים רוב חיינו.
זה לא קורה פתאום בפעם אחת. זה נבנה יום יום.
כל יום ובכל רגע שאנו אומרים או עושים משהו שלא מקבל את האישור של העולם סביבנו, אנו בוחרים לפתוח את הארון הדמיוני של אדם אחר שאוהבים אותו, לקחת ממנו בגד שנראה טוב ולכסות בו את עצמנו.
עם הזמן, האמת הפנימית שלנו הופכת לכל כך מכוסה שלא ניתן לראות אותה או למצוא אותה.
אבל…
כל החיים אנו מקבלים הזדמנויות להמציא את עצמנו מחדש.
אחרי שכבר כיסינו את עצמנו זה לא פשוט להתנהג טבעי, להיות מקובל או חברותי. גם כשהידיעה נמצאת קשה למצוא את הדרך לחזור לאמת הפנימית שלך, למי שאתה.
אנו מביטים ובוחנים אחרים בסביבתנו ומתחילים לחקות אותם.
מאמצים צחוק של אחד, צורת דיבור של אחר.
הסלט הזה של מה שנראה לנו שמחזק את המקובלות והאהבה אלינו בעצם רק גורם לריחוק גדול יותר ממי שאנו באמת.
יש לנו חברים, אבל רובם לא באמת מכירים אותנו.
אנו מרגישים אבודים ובשקר למי שאנו.
מנסים לשכנע את עצמנו שהבנו ופתרנו את הכל כי להודות בכך שאנו לא יודעים ומבולבלים יגרום לעולמנו לקרוס.
כשאנחנו בונים זהות לעצמנו, ברור שאנו לא יכולים לקחת את הסיכון שהיא תתפורר. אז אנו משקרים.
אנו יוצרים עוד מסכות שמרחיקות אותנו מהאמת.
האגו שלנו יודע, שאם לבנה אחת תתפורר, כל מה שעבדנו עליו כל כך קשה עד עכשיו יכול להיהרס.
כשאנו בוחרים להכחיש את מי שהיננו אנו משקרים. ושקר הוא בחירה.
והשקר הזה פוגע בנו, וכמעט תמיד גם במי שחי איתנו ובמערכות היחסים שלנו.
ולמרות שזו בחירה, קל מאוד להסתיר אותה.
במסע שלנו לגילוי אהבה אנו נעשה כמעט הכל בשביל לשמור על המטרה שלנו, גם אם זה לשקר לעצמנו.
האירוניה היא, שאהבה עצמה היא בלתי אפשרית ללא כנות.
אם אנו מוצאים את עצמנו מיואשים מלדעת מהי אהבה אמיתית, אנו צריכים לקחת נשימה עמוקה ולהסתכל כמה כנים אנו עם עצמנו.
האם אנו באמת יודעים מי אנחנו?
האם אנו חולקים את עצמנו עם העולם?
האם אנו דואגים יותר מידי מה אנשים חושבים עלינו?
האם נשנה את עצמנו בשביל שאחרים יקבלו אותנו?
כל השאלות המעולות האלו יכולות לעזור לנו לבדוק כמה נוח אנחנו מרגישים עם עצמנו באמת.
חשיפה עצמית היא חלק מהדרך.
זה בסדר גמור לשתף את העולם בכך שאתה לא יודע, שאתה מבולבל, שאתה קצת אבוד, שכואב לך.
שאתה בתהליך של גילוי עצמי אמיתי.
כשאנחנו מתחילים להיפתח ולתקשר על מה שאנחנו באמת, אנחנו מתחילים לגלות בהזדמנות נדירה מהי אהבה אמיתית.
אנשים שיפתחו את ליבם אלינו יבנו כלי הכלה מדהים ועוצמתי שאהבה תוכל לצמוח בו.
אלו שקשה להם אל מול מי שאנחנו, כבר יזוזו לבד מהדרך. נשחרר אותם.
כשאנו בוחנים לאט ובעדינות את היחסים שלנו נוכל לפתוח לשתף את הרגשות של בושה ואשמה.
נסו לשתף מישהו קרוב במשהו שלא סיפרתם.
אתם תרגישו לאט לאט את המרחב ביניכם מתרחב ונפתח כתוצאה מזה שהאדם מולכם מכיר ברגשות שלכם ונותן להם מקום.
אם אנחנו רוצים לדעת אהבה – אנחנו צריכים להיראות.