לפני הכל נתייחס אל עצמנו בקבלה ובחמלה.
נחפש משאבים ותמיכה.
כן, מותר לבכות ולבקש עזרה.
נאפשר למערכת העצבים שלנו לפרוק את מה שמצטבר בה – אפשר בעזרת כל ביטוי של בכי, כעס, פחד, דיבור, כתיבה..
כאב פחד וקושי צפויים במצבים שכאלה.
מותר והגיוני לפחד, אבל כדאי להצליח להתמודד עם הפחד באופן שיטיב איתנו.
הקושי הגדול מצטבר כשאנחנו מנסים להתמודד לבד ולא מוציאים את הכאב והזעזוע שאנחנו חווים ומרגישים.
לכן ננסה לדעת להיתמך ולנסות לתמוך.
כשאנו מחזקים את האחר, גם אנחנו מתחזקים ומרגישים פחות חסרי אונים.
נבחר לשתף, לדבר, לחבק, לנשום, להיות. נאפשר גם לקרובים לנו לשתף אותנו במחשבות וברגשות שלהם.
לפרוק מה שמצטבר – בכי, פחד, כעס. ולמלל את התחושות בעל פה או בכתב.
וכמובן – נרשה לעצמנו לבקש עזרה, להיעזר בקהילה הקרובה לנו, או באנשי המקצוע.
ואם יש בכוחנו – גם לעזור למשפחה, לקהילה הקרובה, למדינה ולהורים לילדים, נזכור שגם אם הם לא ממש מודעים למצב, הם מאוד מודעים לשפת הגוף שלנו, לדריכות וללחץ.
ככל שנשדר רוגע ושליטה, זה יקרין על ילדנו.
לשם כך עלינו לנסות לשמור על שגרה.
ובעיקר, לחמול גם עלינו, ולקבל גם את מה שאנו עוברים.
להרשות לעצמנו לקחת זמן לעצמנו לתרגל נשימות, כווץ והרפיית שרירים.
עשייה עוזרת להפחית הסתגרות, להפחית לחץ, נותנת תקווה ומשמעות.
משפרת את הרווחה האישית, תחושת החיוביות, הנתינה והערבות ההדדית.
