האימון שלי - הקדמה
לאחר שפוטרתי מעבודתי השנייה בתוך כחודש (כן,כן..) וכחודשיים לאחר שהשתחררתי מהצבא, מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה ושואלת את עצמי- משהו לא בסדר אצלי?
איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה להחזיק בעבודה נורמלית יותר משבוע?! הרי זאת אני,איריס, המפקדת לשעבר ששירתה בגבול לבנון, פיקדה על כשלושים חיילות ותפקדה בתנאים לא שיגרתיים בחמ"ל מבצעי לכל דבר. אז עד כמה זה כבר יכול להיות קשה לעבוד באיזו חנות ספרים או לעשות כמה טלפונים במוקד אבטחה?
אז זהו...שכנראה יותר ממה שחשבתי.
התחלתי לשקוע במחשבות והרהורים, האשמתי את כולם - את המנהלת הקריזיונרית,את העמיתים לעבודה שלא תמיד קידמו את פני בברכה,
אפילו את שעות העבודה הלא נוחות -בטח אלו הגורמים שחברו יחדיו ובגללם לא הולך לי. מצאתי תירוץ לכל דבר,שיחזרתי בראש שוב ושוב את כל מה שקרה בכל יום (בשתי העבודות) שיכל להוביל לפיטורים שלי, במטרה למצוא איזה מכנה משותף. בסוף נרדמתי.
התעוררתי יום למחרת. השעה הייתה מאוחרת, שרפתי את כל הבוקר,
אבל חשבתי לעצמי: "מה זה כבר משנה? זה לא שיש לך איזו עבודה לקום אליה".
השבועיים שלאחר מכן חלפו באופן דומה- הייתי מתחילה את היום ב12 בצהריים. אמא שלי כמובן מצאה לי כל מיני פרוייקטים לעשות בבית (נו שהיא תוותר על ההזדמנות?...), הייתי נפגשת פה ושם עם חברה,בוהה שעות בטלויזייה והולכת לישון בסביבות 12 בלילה (בכל זאת צריך לנוח מתישהו..).
מהר מאוד נכנסתי למעין לופ כזה ששאב אותי פנימה. לא היה לי חשק לכלום והדיכאון לא איחר לבוא. הרגשתי רע. ממש רע. הרי כשמשהו אחד לא הולך,שום דבר לא הולך כי זה משליך הלאה ומכרסם בכל דבר טוב שנשאר. ולא הייתה אלופה ממני בלראות שחורות.
התחלתי לחשוב מה אם זה לא רק הקטע של העבודה, אולי זה מעבר לזה ובאמת משהו לא בסדר אצלי ורק עכשיו זה בא לידי ביטוי. תמיד היו נשמות טובות שדאגו לציין שאני מאוד מופנמת, לא אופטימית במיוחד, אדישה וקצת קרה אפילו. אבל סה"כ הייתי אחלה בחורה - "איכותית" הם היו אומרים. אז התחלתי לנבור בעברי העשיר יחסית לבחורה בת 20 במטרה למצוא את התשובות.
באופן לא מפתיע,תשובות לא מצאתי, רק נשארתי עם הרבה סימני שאלה.
בסופו של דבר אמרתי לעצמי: "טוב, עברו כבר שבועיים, התבשלתי עם עצמי מספיק. עם כמה שאני לא רוצה להתחיל לעבוד שוב, כי באמת שנכוותי, את הכסף אני חייבת כדי לממן את כל התוכניות שתיכננתי לעצמי כשהשתחררתי מהצבא".
אז הזמנתי חברה טובה שלי, (גם לה קוראים איריס) אליי הבייתה. בחורה מוצלחת כזאת. ביקשתי ממנה שתביא הרבה עיתונים, שנחפש קצת במודעות דרושים. ישבנו בסלון, מצוידות במרקר. היא סימנה ואני שללתי על הסף. וכך חוזר חלילה. היא התחילה לשכנע אותי למה כדאי לי לעבוד במשרה כזו או אחרת שהיא סימנה. אני שכנעתי אותה (ואת עצמי) למה לא.
בשלב מסויים היא התרגזה ואמרה לי " בקצב הזה את לא תמצאי עבודה. וזה בכלל לא נראה שאת רוצה". "אני כבר לא יודעת מה אני רוצה" - פלטתי בנשיפה.
פתאום אמא שלי נכנסה לתמונה לאחר שהיא שמעה קטעים מהשיחה והציעה לי הצעה שבמבט לאחור שינתה את חיי (כמובן שבאותו רגע לא חשבתי כך). "איריס,את יודעת יש לי מכר טוב שהוא מאמן לחיים - קואצ'ר קוראים לזה. אני חושבת שהוא יכול מאוד לעזור לך. אולי תדברי איתו?"
המחלוקות בנושא הרגיש לא איחרו לבוא...
חברה שלי: " זה דווקא יכול להיות רעיון מצויין איריס!"
אני: "אמא,אני לא צריכה פסיכולוג אני צריכה עבודה."
אמא שלי:"הוא לא פסיכולוג,הוא מאמן לכל תחומי החיים והוא גם יכול לעזור לך למצוא עבודה. את בכלל יודעת מה זה קואצ'ינג?"
אני: "ראיתי את זה באיזה סדרת טלוויזיה אמריקאית, זה מתאים רק לעשירים מפונקים ומשועממים שהחיים שלהם טובים מדי אז הם לא יודעים איך לנהל אותם כמו שצריך. אני לא צריכה את השטויות האלה".
אמא שלי: "אל תשללי כל דבר בחיים,תחשבי על זה לפני שאת אומרת לא..."