צור קשר
מלא פרטיך ואחד מנציגנו יצור עימך קשר בהקדם
מאשר קבלת
תכנים פרסומים

להיות מתאמנת

איריס, מתאמנת אמיצה ומקסימה, ביקשה לשתף אתכם בתהליך האימוני האישי שלה - לא נגענו - עדות ממקור ראשון, שווה קריאה!
1

האימון שלי - הקדמה

לאחר שפוטרתי מעבודתי השנייה בתוך כחודש (כן,כן..) וכחודשיים לאחר שהשתחררתי מהצבא, מצאתי את עצמי שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה ושואלת את עצמי- משהו לא בסדר אצלי?
איך זה יכול להיות שאני לא מצליחה להחזיק בעבודה נורמלית יותר משבוע?! הרי זאת אני,איריס, המפקדת לשעבר ששירתה בגבול לבנון, פיקדה על כשלושים חיילות ותפקדה בתנאים לא שיגרתיים בחמ"ל מבצעי לכל דבר. אז עד כמה זה כבר יכול להיות קשה לעבוד באיזו  חנות ספרים או לעשות כמה טלפונים במוקד אבטחה?
אז זהו...שכנראה יותר ממה שחשבתי.
התחלתי לשקוע במחשבות והרהורים, האשמתי את כולם - את המנהלת הקריזיונרית,את העמיתים לעבודה שלא תמיד קידמו את פני בברכה,
אפילו  את שעות העבודה הלא נוחות -בטח אלו הגורמים שחברו יחדיו ובגללם לא הולך לי. מצאתי תירוץ לכל דבר,שיחזרתי בראש שוב ושוב את כל מה שקרה בכל יום (בשתי העבודות) שיכל להוביל לפיטורים שלי, במטרה למצוא איזה מכנה משותף. בסוף נרדמתי.
התעוררתי יום למחרת. השעה הייתה מאוחרת, שרפתי את כל הבוקר,
אבל חשבתי לעצמי: "מה זה כבר משנה? זה לא שיש לך איזו עבודה לקום אליה".
השבועיים שלאחר מכן חלפו באופן דומה- הייתי מתחילה  את היום ב12 בצהריים. אמא שלי כמובן מצאה לי כל מיני פרוייקטים לעשות בבית (נו שהיא תוותר על ההזדמנות?...), הייתי נפגשת פה ושם עם חברה,בוהה שעות בטלויזייה והולכת לישון בסביבות 12 בלילה (בכל זאת צריך לנוח  מתישהו..).
מהר מאוד נכנסתי למעין לופ כזה ששאב אותי פנימה. לא היה לי חשק לכלום והדיכאון לא איחר לבוא. הרגשתי רע. ממש רע. הרי כשמשהו אחד לא הולך,שום דבר לא הולך כי זה משליך הלאה ומכרסם בכל דבר טוב שנשאר. ולא הייתה אלופה ממני בלראות שחורות.
התחלתי לחשוב מה אם זה לא רק הקטע של העבודה, אולי  זה מעבר לזה ובאמת משהו לא בסדר אצלי ורק עכשיו זה בא לידי ביטוי. תמיד היו נשמות טובות שדאגו לציין שאני מאוד מופנמת, לא אופטימית במיוחד, אדישה וקצת קרה אפילו. אבל סה"כ הייתי אחלה בחורה - "איכותית" הם היו אומרים. אז התחלתי לנבור בעברי העשיר יחסית לבחורה בת 20 במטרה למצוא את התשובות.
באופן לא מפתיע,תשובות לא מצאתי, רק נשארתי עם הרבה סימני שאלה.
בסופו של דבר אמרתי לעצמי: "טוב, עברו כבר שבועיים, התבשלתי עם עצמי מספיק. עם כמה שאני  לא רוצה להתחיל לעבוד שוב, כי באמת שנכוותי, את הכסף אני חייבת כדי לממן את כל התוכניות שתיכננתי לעצמי כשהשתחררתי מהצבא".
אז הזמנתי חברה טובה שלי, (גם לה קוראים איריס) אליי הבייתה. בחורה מוצלחת כזאת. ביקשתי  ממנה שתביא הרבה עיתונים, שנחפש קצת במודעות דרושים. ישבנו בסלון, מצוידות במרקר. היא סימנה ואני שללתי על הסף. וכך חוזר חלילה. היא התחילה לשכנע אותי למה כדאי לי לעבוד במשרה כזו או אחרת שהיא סימנה. אני שכנעתי אותה (ואת עצמי) למה לא.
בשלב מסויים היא התרגזה ואמרה לי " בקצב הזה את לא  תמצאי עבודה. וזה בכלל לא נראה שאת רוצה". "אני כבר לא יודעת מה אני רוצה" - פלטתי בנשיפה.     
פתאום אמא שלי נכנסה לתמונה לאחר שהיא שמעה קטעים מהשיחה והציעה לי הצעה שבמבט לאחור שינתה את חיי (כמובן שבאותו רגע לא חשבתי כך).  "איריס,את יודעת יש לי מכר טוב שהוא מאמן לחיים - קואצ'ר קוראים לזה. אני חושבת שהוא יכול  מאוד לעזור לך. אולי תדברי איתו?" 
המחלוקות בנושא הרגיש לא איחרו לבוא...   
חברה שלי: " זה דווקא יכול להיות רעיון מצויין איריס!"  
אני: "אמא,אני לא צריכה פסיכולוג  אני צריכה עבודה."
אמא שלי:"הוא לא פסיכולוג,הוא מאמן לכל תחומי החיים והוא גם יכול לעזור לך למצוא עבודה. את בכלל יודעת מה זה קואצ'ינג?"  
אני: "ראיתי את זה באיזה סדרת טלוויזיה אמריקאית, זה מתאים רק לעשירים מפונקים ומשועממים שהחיים שלהם טובים מדי אז הם לא יודעים איך לנהל אותם כמו שצריך. אני לא צריכה את השטויות האלה". 
אמא שלי: "אל תשללי כל דבר בחיים,תחשבי על זה לפני שאת אומרת לא..."
2

שיחת הטלפון

בעוד המילים של אמי מאותה השיחה מהדהדות לי בראש, ולאחר כיומיים של התלבטויות האם אני באמת רוצה להיכנס לכל  תהליך האימון הזה, החלטתי להוריד קצת מהאגו שלי (ולא היה קל..) ולשמוע בעצתה. הפלאפון צלצל- עניתי קצת בחשש.
בצד השני נשמע קול גברי שמח למדי: "היי איריס,נעים מאוד אני תמיר.
אני מתנצל שלא התקשרתי בשעה שקבעתי עם אמא שלך, פשוט נגמרה לי הסוללה בנייד- לא שכחתי אותך".
"זה בסדר" שלפתי את התשובה הטיפוסית שלי.  הוא דווקא נשמע נחמד, חשבתי לעצמי...
 "אז מה שלומך?"
"יהיה טוב"
"ולמה עכשיו לא טוב?"
הרגשתי את הדמעות חונקות את גרוני. שתקתי מספר שניות כדי לייצב את הקול- לא רציתי שהוא ישים לבשאני בוכה. התחלתי לספר לו פחות או יותר על מצבי באותה תקופה  ועל השתלשלות הארועים שהביאה אותי אליו,
תוך כדי שאני מסדרת את הקניות שאחי הביא  במטבח. זה היה ניסיון קלוש  להעסיק את עצמי  בדבר אחר כדי לא להתמסר לגמרי לשיחה וכתוצאה מכך להתחיל לבכות.
אבל המילים של תמיר היו חזקות ממני, הן חדרו אלי כמו סכינים, אחת אחרי השנייה, עד שלבסוף מצאתי את עצמי עומדת באמצע המטבח, בוהה ברצפה ומקשיבה לכל מילה. הוא הסביר לי מה זה קואצ'ינג בכללי ומה זה אימון אישי בפרט, מה כולל התהליך והכי חשוב - מה תרומתו לחיים.
"זו המתנה הכי טובה שאת יכולה להעניק לעצמך" הוא אמר.
הרגשתי את הסקפטיות הטמועה בי  נאבקת לפרוץ החוצה ולעקם  פרצוף אבל איכשהו הצלחתי לדחוף אותה בחזרה. לאחר היסוס קל אמרתי: "אוקיי,אז ניפגש?"
"ניפגש!" הוא השיב.
3

אימון ראשון - הולכים אל הלא נודע...

הקדמתי קצת. ראיתי דלת עץ גדולה אבל לא נכנסתי. הייתי בטוחה שזה חדר אחד ותמיר עדיין בפגישה הקודמת. אז התיישבתי בכסא הבודד שהיה ליד הדלת. כעבור מספר דקות ולאחר שבחור אחד נכנס לחדר הזה וכנראה אמר לו שיושבת שם בחורה משום מה, תמיר פתח את הדלת בתנופה, הסתכל עלי במבט מופתע ושאל: "איריס?! למה את יושבת פה? בואי תיכנסי.
מסתבר שיכולתי לחכות בפנים על הספה הכיפית ולהכין לעצמי איזו כוס קפה, אבל אני פשוט לא הערכתי נכון את המבנה. (וואי זה היה משעשע...)
נכנסנו לחדר שלו. הכיסאות היו מסודרים אחד מול השני, ישבנו כמו שני אנשים רגילים שמנהלים שיחה.
אני כבר לא כל כך זוכרת מה תמיר שאל ואת תוכן השיחה, אני רק זוכרת שאיכשהו זה התגלגל לכך שהתחלתי למנות בפניו את כל האירועים המשמעותיים בחיי מגיל 3 בערך, כי למדתי בתיכון בשיעורי פסיכולוגיה שהאישיות של הבנאדם מתעצבת בעיקר עד גיל 6 וגם לאחר מכן למשפחה ולחברה יש השפעה עצומה על הבנאדם.
הוא האזין לדברי בתשומת לב ולבסוף אמר "איריס,אני רואה שבאמת חווית לא מעט חוויות לא כל כך נעימות בחייך, אבל הכל בפרופורציה ואני מעדיף שנתרכז במה שכאן ועכשיו, אין כמו ההווה. את יכולה להתחיל דף חדש ולצמוח מהנקודה הזאת".
ואז נפל לי האסימון- אמא שלי צדקה,מאמן הוא לא פסיכולוג. פחות מעניין אותו מה היה בעבר אלא הוא מתמקד בהווה ונותן לך את הכלים להפוך אותו (ואת העתיד) לורוד יותר.
המשכנו לדבר,תמיר שאל אותי מה אני רוצה לשנות בעצמי ובחיי, מה השאיפות שלי... התחלתי למנות בפניו כל מיני דברים - להיות שמחה וחייכנית יותר,לשווק את עצמי נכון יותר בפני הסביבה, להצליח בלימודים ובקריירה,לחוות זוגיות טובה וכו'...
פתאום יישרתי אליו מבט ושמתי לב שהעיניים שלו בורקות. ואז המשכתי- "אבל יותר מהכל תמיר,אני רוצה שהעיניים שלי יהיו כמו שלך- עם ניצוץ. זה הדבר שאני הכי רוצה בחיים". אני חושבת שהוא הופתע קצת. בכל מקרה המשכנו לדבר, השיחה די זרמה- מעין שיחת היכרות כזאת.
ואז הוא שאל אותי "אז מה בעצם הציפיות שלך מהאימון?"
"לא יודעת,אין לי ציפיות גבוהות משום דבר"
"למה?"
"ככה עדיף- לא מצפים לא מתאכזבים"
"אז אני יכול להבטיח לך מעכשיו שעם חשיבה כזאת את לא תגיעי לשום מקום". אאווצ' זה כאב. אבל זה היה נכון.
ואז הגיע החלק האומנותי- שיעורי הבית. "מה אתה רציני?" חשבתי לעצמי. הוא היה רציני. הייתי צריכה למלא מעין שאלון על המשאבים השונים שברשותי, על הציפיות והחלומות שלי ועוד כל מיני דברים שקשורים להתבוננות עצמית. ואם זה לא מספיק, השיעוריים הנוספים (והעיקריים) היו לחפש עבודה."מה הוא חושב שעשיתי עד עכשיו?" חשבתי לעצמי. אז זהו..שמה שאני עשיתי לא היה אפילו 10% ממה שהייתי אמורה לעשות לטענתו.
"לחפש עבודה זו משרה מלאה!" הוא קבע.  רק אחר כך הבנתי כמה שזה נכון...
"אוקיי,אז נקבע פגישה הבאה?" שאלתי.
"בטח,מתי נוח לך?"
4

אני עם עצמי

"אוקיי,עכשיו רגע האמת" חשבתי לעצמי בעודי יושבת בבית. אם אני באמת רוצה שהאימון הזה יצליח ואני אשיג את כל המטרות שהצבתי לעצמי אני צריכה ללכת עם זה עד הסוף.
אז הייתי ילדה טובה והכנתי את שיעורי הבית. גם בעניין חיפוש העבודה נתתי פול גז - שיפצתי את קורות החיים שלי, חיפשתי שוב בעיתונים, גלשתי שעות באינטרנט באתרי דרושים עד שכבר שרפו לי העיניים וראשי החל להישמט.
כיוונתי שעון ל- 9 בבוקר כמו שתמיר אמר לי לעשות (טוב נו אז קמתי לבסוף ב10...).  "לפחות זה לא 12" ניחמתי את עצמי. ויאללה שוב אותה רוטינה -  שוב עיתונים,שוב אינטרנט וב- 16:00 קבעתי עם חברה לעשות סיבוב של חלוקת קורות חיים בקניון. "באמת משרה מלאה" חשבתי לעצמי.
מנטלית,כל הסיפור הזה בכלל לא היה קל. אפילו מתיש הייתי אומרת. העניין הוא שלא רציתי לעבוד בכל עבודה אז גם האפשרויות שלי הצטמצמו פלאים. באמת הייתי נחושה לעבוד במשרה שיכולתי לראות את עצמי נהנית בה- "כסף טוב" לאו דוקא היה בראש מעייני.
ככל שעברו הימים המשפחה והחברים אמרו לי שאני צריכה להתפשר ולעבוד בכל דבר שיכניס לי כסף כרגע. "את בסך הכל חיילת משוחררת, זה מה שמציעים, תפסיקי להיות כזאת בררנית". אבל לא הייתי מסוגלת! (כבר הזכרתי שלא חסר לי אגו?).
גם הטעם המר שנשאר לי משתי העבודות הקודמות שקפצתי לתוכן  מיד בתום השחרור רק חיזק את ההתנגדות שלי לפשרה. הבטחתי לעצמי שאני לא חוזרת שוב על טעויות ואני רוצה לבחון כל דבר בקפידה לפני שאני נכנסת אליו. אין ספק שלא היה לי קל בשלב מסוים לדבוק בעקרונות שלי ולהסביר את עצמי בפעם המי יודע כמה בפני כל אחד שמיהר להביע את דעתו בנושא, אבל בכל זאת נאבקתי  על כך במקביל לחיפוש העבודה. אין ספק שזה שאב ממני כל כך הרבה כוחות. כוחות שלא היו לי מלכתחילה...
יום אחד התקשרה אלי בחורה מאוד נחמדה מחברת כח אדם והציעה לי משרה בחברה מובילה לקרמיקה ועיצוב."דווקא יכול להיות נחמד" חשבתי לעצמי. היא זימנה אותי לראיון אישי איתה – קבענו עוד לאותו יום. כשהגעתי לשם אמרו לי שהיא לא הרגישה טוב ונאלצה ללכת הבייתה אז מישהי אחרת תראיין אותי.
זה היה ראיון קצר כזה, ממש בסיסי רק כדי להכיר אותי קצת ולתאם ציפיות. יום למחרת היא התקשרה אליי, התנצלה שהיא נאלצה ללכת אתמול אבל אמרה שהשארתי רושם מצוין בראיון.
ממש הופתעתי- " באמת? אבל זה היה רק שתי דקות".
"כנראה שזה הספיק". "קבעתי לך ראיון בחברה עצמה ליום חמישי".
ציפיתי כבר בקוצר רוח לפגישה הבאה עם תמיר- " הוא בטח יהיה גאה בי" חשבתי לעצמי.
5

פגישות, ראיון ומה שבינהם

צדקתי. תמיר באמת הראה סימני גאווה על רקע זימוני לראיון בחברת הקרמיקה. במהלך האימון עבדנו על איתור החוזקות והמשאבים שברשותי ואיך אני נעזרת בהם כדי לשווק את עצמי בצורה הטובה ביותר במהלך הראיון ובעבודה בכלל. נוכחתי לגלות שדווקא יש ברשותי לא מעט חוזקות ומשאבים שטיפחתי עם השנים – בין אם באופן גלוי ובין אם לא.
"אז לאן כל זה נעלם ועוד דווקא עכשיו כשאני הכי זקוקה לזה?!"  זרקתי לאוויר בהתייפחות קלה.
תמיר מיהר להשיב שהוא בטוח שעם קצת אימון והתבוננות פנימית אני אמצא את הדרך והכוחות להשיב את הכל חזרה  למסלול החיים שלי.
"ואין לי ספק שיש בך  עוד הרבה יותר ממה שאת מאמינה בעצמך" הוא הוסיף.
מוכנה ומזומנה הגעתי לראיון - it's now or never  הזכרתי לעצמי. נכנסתי למשרד. התיישבתי מול אישה מאוד חביבה שהציגה את עצמה בתור העוזרת הראשית של המנהל, אם זכור לי נכון, ואמרה שהיא תראיין אותי היום כי המנהל לא נמצא השבוע. היא פתחה את הראיון במילה "בהצלחה" –  דבר שמצד אחד שיעשע אותי ומצד שני קצת הלחיץ.
בכל מקרה,התחלנו את הראיון,השתדלתי ליישם את כל הכלים שתמיר העניק לי ובמקביל פשוט להיות אני. לא הצלחתי להבין אם אני מותירה עליה רושם חיובי או לא, כי ברגע שהתחלנו את הראיון היא שמרה על "פני פוקר"  והיה מאוד קשה לפרש אם היא מתרשמת לטובה או לרעה. בסוף הראיון היא לחצה את ידי והבטיחה שיצרו איתי קשר בתחילת השבוע הבא גם אם התשובה שלילית. בירכנו אחת את השנייה לשלום ופניתי לדרכי.
"טוב,עשית כמיטב יכולתך. אין לך מה לשבור את הראש עכשיו" שיננתי לעצמי שוב ושוב. עצרתי לאכול  ב"בורקס העגלה" לפני הפגישה עם תמיר באותו היום. בעוד שאני יושבת שם לא הצלחתי להתחמק מהמחשבות שהתגנבו לראשי -  "מעניין אם אני אתקבל" , "איך יהיה לי לעבוד שם" , "האם המנהל נחמד" ועוד ועוד. מרוב מחשבות לא שמתי לב לשעה וכמעט איחרתי לפגישה. שילמתי מהר ויצאתי לכיוון המשרד. הרגשתי סוף סוף התחלה של דרך חדשה וציפיתי כבר לחלוק אותה עם  תמיר בפגישתנו המאוד קרובה...
"נו,איך היה?" תמיר שאל בהתעניינות מופגנת.
"נחמד" (זו מילה שהייתי משתמשת בה הרבה פעם) – מילה נייטרלית כזאת שלא אומרת הרבה.
"אוקיי, וקצת יותר בפירוט"
"אממ...קשה לדעת האמת,אבל נראה לי שהיה בסדר. השתדלתי כמיטב יכולתי ודווקא יצאתי עם הרגשה טובה אבל נחכה ונראה". כן, אלו המילים שהשתמשתי בהן פעם. הייתי חייבת לדחוף אותם לכל משפט שחס וחלילה שום דבר לא יהיה מושלם  מדי.
עכשיו הנחנו רגע בצד את כל עניין העבודה והתמקדנו בתחומים אחרים בחיים שגם מהם לא הייתי מרוצה (נו אם כבר אז כבר..). אמרתי לתמיר שאני לא מרוצה מכל תחום הזוגיות שלי -  לא שהיה לי קל לדבר על הנושא הזה עם גבר, אפילו שהוא מאמן. הוא שאל אותי מה לפי דעתי הבעיה ואני פצחתי במגילת אסתר -  "הבעיה היא שאני משאירה רושם ראשוני מוטעה.
אני מצטיירת כבחורה קרה/סנובית/אדישה ומה לא" . "אבל זה ממש לא נכון" הוספתי. "מי שבאמת מנסה להכיר אותי מגלה שאני דווקא בחורה מאוד נעימה ומעניינת. הבעיה היא שלאף אחד אין כוח להתאמץ – הם פשוט קובעים עובדה וזהו".
"תראי,עכשיו שאת יושבת מולי את בכלל לא נראית לי קרה/סנובית או מה שזה לא יהיה, אז למה את חושבת שזה מצטייר ככה בפני אנשים אחרים?"
"אוווף...כמה צריך לחשוב באימונים האלה אמרתי לעצמי בלב". הכל את צריכה להבין לבד,להגיע למסקנות משלך, לפרש כל דבר.. גלגלי המוח שלי כבר חורקים מעבודה מואמצת! לבסוף עניתי "כנראה שזה איזשהו מנגנון הגנה. לוקח לי זמן להיפתח ולסמוך על אנשים. בעיקר על בנים.
טוב, יום שישי אני כנראה אצא עם חברות לפאב. אני אשתדל להיות יותר נחמדה..."
"אוקיי, שיהיה לך סופ"ש מקסים ובהצלחה".
6

ניצנים של התחלות חדשות

יום שישי באמת יצאתי עם חברותיי לפאב הקבוע. מאוד נהנתי – מזמן לא נהנתי  ככה בזמן האחרון. בשולחן לידנו ישבה חבורה של בנים. הם התחילו לדבר איתנו ואחד מהם דווקא די מצא חן בעיני (וזה לא קורה הרבה..). איכשהו הבנו ששירתו באותו המוצב מס' חודשים אבל לא שמנו לב אחד לשני אף פעם. לאחר כמה דקות עברתי לשבת לידו, דיברנו קצת, אפילו לקחתי ממנו את המספר בטענה שאם לא יסתדר לי בחברת הקרמיקה, הוא אולי יסדר לי משהו במקום העבודה שלו. "פשש..כל הכבוד איריס,סוף סוף את יוזמת משהו" חשבתי לעצמי.   
בהתחלה חשבתי שאני אתקשר אליו רק אם העניין של העבודה לא יסתדר
אבל  כשנכנסנו לאוטו של חברה שלי החלטתי (בתמיכת חברותיי) לשלוח לו הודעת "לילה טוב" כזאת, רק כדי שיהיה לו את המספר שלי – להעביר את הכדור למגרש שלו כמו שאומרים.
מפה לשם הקשר החל להתפתח ואני חייבת לציין שיש לי אינטואיציה טובה
והרגשתי  שמשהו שם לא בדיוק עובד אבל העדפתי להתעלם ולתרץ לעצמי תירוצים כדי להשקיט את ההיסוסים. הקשר האחרון שהיה לי נמשך כשנתיים וחצי ונגמר כשנה לפני תחילת האימון. מאז לא רציתי אף אחד שהיה מעוניין בי וכשאני כבר רציתי קשר זה פשוט לא הגיע. אז כנראה שבאמת רציתי כבר להיכנס לזוגיות ויהי מה...
במקביל לסיפור הזה, התקשרה אלי ביום ראשון הבחורה הנחמדה מחברת כח האדם וזימנה אותי למעין ראיון עם המנהל עצמו. "וואו ממש פרוצדורה" חשבתי לעצמי, אבל כמובן ששמחתי . הגעתי  יום למחרת לראיון, חיכיתי 40 דקות עד שהמנהל  היה מוכן לקבל אותי (הרבה זמן למחשבות וכסיסת ציפורניים). בסוף הוא אמר לי להיכנס, התנצל על זמן ההמתנה ואמר שאין צורך בראיון נוסף כי הוא סומך על העוזרת שלו, אלא זו יותר שיחת היכרות ותאום ציפיות. דיברנו כרבע שעה, נראה שהוא התרשם. לבסוף הוא לחץ את ידי ואמר לי שהוא לא רואה סיבה שלא נמשיך את התהליך ואם הכל יתנהל כשורה אני יכולה לראות את עצמי מתחילה לעבוד שם תוך שבועיים, אחרי סוכות. בנוסף הוא הביא לי את כרטיס הביקור שלו ואמר שבעיקרון הם יצרו איתי קשר אבל אני מוזמנת להתקשר לפני החג  אם יש לי שאלות או משהו.
"עד כאן נשמע מבטיח" חשבתי לעצמי. הודתי לו, בירכתי אותו בשבוע טוב ויצאתי מהמשרד עם חיוך מרוח על הפנים שנשאר כל הדרך הבייתה. אם רק הייתי יודעת מה יקרה בהמשך...
7
אז ההמשך באמת לא היה כל כך מזהיר. הימים עברו והטלפון לא צלצל..
הקשר עם מר בחור קיבל  תפנית לא נעימה גם כן עד שהוא פשוט נותק, ולמרות שזה היה די צפוי וקצר זה בכל זאת כאב.
סיפרתי לתמיר על העניין עם העבודה  והוא ייעץ לי להתקשר למנהל, לאחל לו חג שמח ולשאול אותו בעדינות  איפה אני עומדת. בהתחלה התביישתי לעשות את זה אבל אז אמרתי לעצמי שאין לי יותר מדי ברירה.
התקשרתי אליו פעמיים, הוא לא ענה וגם לא חזר אליי. "משהו פה לא כל כך נראה לי" חשבתי לעצמי. התקשרתי לבחורה מחברת כח האדם שהייתה אחראית לתווך ביני לבין החברה לאורך כל תהליך הקליטה והסברתי לה את המצב. היא אמרה שהיא כבר דיברה עם החברה ואמרו לה שפיטרו את הבחורה שהייתה אחראית על המחלקה שלי והייתה אמורה להכשיר אותי לתפקיד וכרגע הם מדריכים מישהו חדש במקומה אז זה יקח עוד איזה שבוע  עד שהוא יוכל להכשיר אותי.
עבר יותר משבוע. הרגשתי כאילו אני משחקת ב"חתול ועכבר" וההרגשה הזאת נורא  העיקה עלי. אמרתי לבחורה שמצדי שיגידו לי "לא" אבל שלא ישאירו אותי תלויה באוויר כל כך הרבה זמן,זה ממש מעצבן. היא אמרה שהיא מבינה אותי והיא תראה מה היא יכולה לעשות בנידון. (יאמר לזכותה שהיא באמת השתדלה בשבילי לאורך כל הדרך).
ככל שהימים עברו הבנתי מצד אחד שאני צריכה להמשיך הלאה בחיפוש  כי הישועה כנראה לא תגיעה משם, אבל מצד שני לא רציתי לשחרר כי זה היה נראה כל כך מבטיח,לא?
האנשים הקרובים אלי לא הפסיקו להציף אותי ב"פנינות החוכמה" שלהם ולהטיף לי לגבי המצב שנקלעתי אליו. אני יודעת בדיעבד שהם רצו רק את טובתי אבל באותה תקופה פשוט רציתי שהם יעזבו אותי לנפשי. הכסף שלי  אזל די מהר – הכל הלך על שיעורי נהיגה שהתחלתי לאחר השחרור. הייתי לחוצה על כל עניין הכסף אז גם לא התרכזתי כמו שצריך בשיעורים, מה שהפך את תהליך הוצאת הרישיון להיות ארוך מהצפוי ובלתי נסבל.
כמובן שאמא שלי תמכה בי כספית אבל הרגשתי כל כך לא נעים שאני לא יכולה לממן את עצמי בגיל 20 ועל כל מה שקשור למותרות בכלל לא היה על מה לדבר. ראיתי את כל התכנונים שלי יורדים לטמיון. במקביל לא הפסקתי לחשוב על כל הסיפור עם הבחור ההוא והרצתי לעצמי בראש שוב ושוב את כל מה שקרה וחיפשתי איפה אני יצאתי לא בסדר (למרות שידעתי שהוא פשוט זה שיצא מניאק...).
 המתיחות באוויר הייתה בלתי נסבלת, מה שגרם לריבים עם המשפחה שלי,עם החברות שלי ובעיקר עם עצמי. זה שבר אותי – פשוט ככה.
הגעתי לפגישה עם תמיר – זו הפגישה שזכורה לי  הכי טוב. הוא שאל אותי מה נשמע ומה חדש... התחלתי לספר לו את הכל באיפוק והשתדלתי לגחך בציניות על כל המצב. אבל בשלב מסוים הוא נגע בנקודה רגישה
ופשוט התחלתי לבכות בפעם הראשונה (והאחרונה) בתהליך האימון הזה תוך כדי שאני מנסה להחניק את הבכי.
הוא אמר לי שזה בסדר,הוא רגיל. ואז פצחתי במונולוג  דרמתי וסוער למדי
"זה לא פייר,אני מרגישה כאילו מישהו צוחק עלי מלמעלה! אין זה פשוט מרפי, הוא שונא אותי... למה שום דבר לא הולך לי? הכל הרי היה כל כך קרוב וזה פשוט חמק לי מבין האצבעות. מה,לא מגיע לי קצת טוב בחיים? אני נענשת על משהו? עד שכבר  הרגשתי שדברים מתחילים להסתדר, הכל התפוצץ לי בפנים! אווף..הייתי צריכה לחתום חודשיים קבע כמו שהציעו לי, לפחות היה לי עכשיו כסף לכל הדברים שאני רוצה וצריכה ולא היה בוער לי כל כך לעבוד. אני מרגישה שעשיתי רק טעויות מאז שהשתחררתי ועכשיו אין דרך חזרה – אין לי עבודה, אני רבה עם כל הקרובים אלי, לא הולך לי עם הנהיגה, אין לי כסף לטוס לחו"ל כמו שתיכננתי ובקצב הזה אני בסוף אשאר זקנה גלמודה עם מלא חתולים בבית. אין לי באמת בשביל מה או מי לקום בבוקר. "דפקתי לעצמי את החיים".   
למשפט האחרון תמיר כבר לא נשאר אדיש ופצח גם הוא במונולוג מרשים לא פחות – "דפקתי לעצמי את החיים?!" את מקשיבה לעצמך? את בסה"כ בחורה בת 20 ,השתחררת רק לפני מספר חודשים מהצבא. אז נכון,יש לך תקופה לא כל כך טובה עכשיו אבל מפה ועד לדפוק לעצמך את החיים?!
כל החיים לפניך ואת זאת שבוחרת איך הם יראו. חוץ מזה מטעויות לומדים ולאו דווקא אלו היו טעויות. אם זה הרגיש לך נכון באותו הזמן אז זה מה שחשוב. זה שתשבי ותשברי עכשיו את הראש על מה שכבר קרה זה לא יעזור. את צריכה להתמקד בהווה ולצמוח מכאן. אז נכון,יש אכזבות בחיים וזה לא הכי נעים ואפילו כואב אבל זה לא סוף העולם. תקחי את עצמך בידיים".
וואו..כנראה שבאמת יש לי כישרון להוציא אנשים משלוותם כמו שאמא שלי אומרת... אבל כנראה שהייתי צריכה את הניעור הזה. תמיר אמר לי לעזוב את הסיפור עם חברת הקרמיקה כי זה לא נראה שזה מתקדם לאנשהו ושאני אמשיך לחפש. במקביל הוא נתן לי שיעורי בית לתת לחמישה אנשים שאני מכירה  למלא שאלון קצר  בקשר אליי. שאלות בסגנון של: "מה התכונות החזקות שלי?" , "מה עוזר לי להצליח?", "במה מתאים לי לעבוד?" וכו'.
חזרתי הבייתה מותשת נפשית מהמפגש אבל עם הרבה חומר למחשבה ושיעורי בית מסקרנים למדי...
8

בסוף נפל האסימון

חילקתי את השאלונים לאחי, בת-דודתי, חברה שלי מהצבא ושתי חברות קרובות שעם כל אחת מהן יש לי קשר שונה ומיוחד - חמישה אנשים קרובים ומגוונים למדי שנפלה בידיהם האפשרות לכתוב עלי כל מה שהם חושבים,
לטוב ולרע, מבלי להרגיש חוסר נעימות. ביקשתי שהם יענו בכנות.
התשובות די חזרו על עצמן,מה שהביא אותי למסקנה העיקרית - אני נתפסת בעיניהם הרבה יותר שווה ממה שאני נתפסת בעיני עצמי.
"מה גורם להם להאמין בי כל כך?"  תהיתי. ויותר מטריד, איך זה שאני לא רואה את מה שהם רואים?
במקביל לתהיות המשכתי  בתהליך חיפוש העבודה רק שהפעם זה היה קשה מתמיד.  לא היה לי כוח נפשי לעבור שוב את כל התהליך הזה וחששתי להתאכזב פעם נוספת. ההרגשה הזאת גרמה לי לרתיעה גדולה ושקלתי אולי לשנות כיוון לגמרי – לא לחפש עבודה ופשוט לטוס עכשיו לחו"ל מהכסף  של החסכון בבנק. פשוט לעזוב את כל הצרות מאחור ולהיזרק שם איפשהו.
אבל ההגיון שלי, כמו תמיד,עבד שעות נוספות וידעתי שאין לי ברירה, אני לא יכולה לעזוב באמצע שיעורי הנהיגה, אף אחד לא מבטיח לי עבודה כשאני אחזור, קורס הפסיכומטרי שנרשמתי אליו מיד עם השחרור מהצבא מתקרב  ומי בכלל יטוס איתי לחו"ל עכשיו? אין לי אומץ לנסוע לבד..  אז הדפסתי עוד  כמה עותקים של קו"ח, נשמתי עמוק ויצאתי לבד לדרך.
אני לא חושבת שיש מרכז מסחרי בקריה שלי שלא פקדתי אותו באותו יום.
רוב המקומות לא חיפשו עובדים ואלו שכן לא היו לרוחי (באופן מפתיע..) .
כבר נהיה חשוך ונראה כאילו עומד לרדת גשם, כאבו לי ממש הרגליים מכל הסיבובים  וכל מה שרציתי  היה לחזור הבייתה וללכת לישון. לשנת חורף אם אפשר. אבל בשקית שלי היו עדיין לא מעט קו"ח. החנויות כבר החלו להיסגר אז החלטתי לחזור הבייתה ולהמשיך במקום אחר יום למחרת.
לפני שהלכתי לישון נכנסתי למייל שלי – הוא שימש אותי לשני דברים בלבד: האחד היה לשליחת קו"ח וקבלת מיילים על עדכון עבודות והשני היה להתכתבויות עם תמיר, שבשלב מסוים באימון החליט  שהוא רוצה לדעת מה קורה איתי על בסיס יומיומי. אני הייתי מספרת לו על מעללי היום, על התחושות והמחשבות שלי, מתבייכנת קצת (נו אם כבר אז כבר..) וכו'. 
והוא תמיד היה מוציא מכל המלל ששפכתי את המשפטים העיקריים ומתייחס רק אליהם (זה תמיד שיעשע אותי) במס' משפטים קצרים וקולעים– קצת כדי לעודד אותי וקצת כדי להכניס אותי לפרופורציה. אבל הכי אהבתי את המצגות האופטימיות שהוא היה שולח לי. עם כמה שזה היה קיטשי זה היה  נחמד- מעין נקודת אור לפני השינה.
באותו הערב המחשבה שלי קצת השתנתה. עם כמה שהיה לי קשה וכמה שהייתי מתוסכלת מהחודשים האחרונים למדתי כמה שיעורים חשובים בחיים על כסף, על האנשים הקרובים ויחסם אליי במצבים לא שגרתיים, על שוק העבודה התובעני ובעיקר על עצמי (עד אז הייתי בטוחה שאין לי יותר מה ללמוד על עצמי). תמיד האמנתי שלכל דבר שקורה  יש סיבה ובסוף הכל מסתדר אבל כנראה שאיבדתי את האמונה  איפשהו בדרך.
חלקתי את המסקנות הללו עם תמיר והוא השיב שזה מקסים לקרוא את התובנות שלי והוא בטוח שאני בדרך הנכונה.
פרשתי לישון.  "מחר יום חדש" אמרתי לעצמי ונרדמתי כמו בול עץ. 
9

כשדברים מתחילים להסתדר

חברה שלי שנרשמה למכון כושר קיבלה שובר המקנה שבוע מתנה במכון שהיא יכולה להעניק למי שהיא רוצה. היא ידעה שאני ממש רוצה כבר להירשם גם כן אבל אני  לא יכולה לממן את זה כרגע אז היא רשמה אותי בשובר.
תמיר הציע  לי שלפחות בינתיים  אני אעשה קצת ספורט בחוץ אם זה כל כך חשוב לי.  "זאת גם הזדמנות טובה לנקות את הראש" הוא הוסיף. ואכן שמעתי בעצתו -  הספורט בעיקר שימש להוצאת אגרסיות.
באחד הימים שהגעתי למכון הכושר, הבחורה מחברת כח האדם התקשרה אלי  והציעה  לי משרה בתור דיילת של חברת אשראי בסניף של רשת אופנה גדולה. בהתחלה היססתי ואמרתי לה שאני יודעת שזאת לא אשמתה אבל אני לא רוצה להיכוות שוב דרך התיווך הזה ואני מעדיפה בינתיים להמשיך לחפש באופן עצמאי. היא אמרה שהיא מבינה את החששות שלי אבל זה היה מקרה יוצא דופן ואין לי כרגע מה להפסיד.
כמו גם שאני יכולה להמשיך לחפש בינתיים במקביל אם אני רוצה. "טוב, באמת אין לי מה להפסיד" חשבתי לעצמי והסכמתי שהיא תקבע לי ראיון.
הראיון נקבע לעוד שבוע וחצי, אני אפילו זוכרת את התאריך –  19.11.08 .
הגעתי  לפגישה עם  תמיר,סיפרתי לו על הראיון אבל התלוננתי שחבל שהתאריך לא מוקדם יותר. הוא גיחך ואמר לי שזה די משעשע  שכבר קבעו לי ראיון אבל בכל זאת אני מתלוננת שהוא לא מוקדם יותר במקום פשוט לשמוח (עכשיו כשאני חושבת על זה,זה באמת היה די משעשע..).
לקראת סוף האימון הנייד שלי צלצל,המספר לא היה מוכר אז התנצלתי בפני תמיר ועניתי. השיחה הייתה מחברת תכשיטים שהשארתי אצלה קו"ח, זומנתי לראיון- יומיים לפני הראיון בחברת האופנה.
"אתה עושה לי מזל" אמרתי לתמיר לאחר שניתקתי את השיחה.
"את עושה לעצמך מזל" הוא השיב.  
עבדנו עוד קצת על  דימוי ושיווק עצמי ולאחר מכן הלכתי. הוא איחל לי בהצלחה וביקש שאני אעדכן אותו.
הגעתי לראיון בקניון שבו נמצאת חברת התכשיטים, המוכרת שהייתה בדוכן הפנתה אותי לבית קפה בקומה השנייה שבו נערכו הראיונות.
בשולחן ישבו שתי נשים – מנהלת הסניף ומנהלת של האזור. בית הקפה היה הומה אדם,בקושי שמענו אחת את השנייה. הן גם לא מצאו את קורות החיים שלי. הראיון ארך רק מספר דקות – שאלות די בסיסיות. אחריי  כבר חיכתה בחורה נוספת, זה הרגיש לי קצת כמו ספין דייט. הן אמרו שבמידה וזה יהיה רלוונטי הן יחזרו אלי במהלך היום. הן לא חזרו.
התבאסתי קצת כי זה תחום שאני כן מתחברת אליו (ואין הרבה כאלה)
ויכולתי לראות את עצמי עובדת שם, אבל הרגשתי שההתנהלות של הראיון הייתה קצת מזלזלת אז אולי באמת עדיף ככה חשבתי לעצמי.
יומיים לאחר מכן הגיע הראיון בחברת האופנה - "טוב את העבודה הזו אסור לי לפספס" אמרתי לעצמי (למרות שלא באמת ידעתי  מה היא אומרת). במשרד ישבו מנהל הסניף,הסגנית שלו ומנהלת הלקוחות של חברת האשראי. הרגשתי מוקפת אבל  שמרתי על קור רוח.
הראיון הלך די טוב, המנהל היה מאוד נחמד וגרם לי להרגיש בנוח. אפילו עשיתי סימולציה של מכירת כרטיס אשראי עם מנהלת הלקוחות. אני לא כל כך טובה בסימולציות ובטח שלא היה לי מושג במכירות או בכרטיסי אשראי, אבל  התמלאתי פתאום  בפרץ של כוח לא מוגדר שאני לא יודעת מאיפה הוא הגיע. לא היה לי מושג על מה אני מדברת אבל נראתי בטוחה בעצמי.
לאחר שהם הסבירו לי על מהות התפקיד אמרתי להם שאני לא בדיוק "כרישת מכירות" אבל אין ספק שאני אעשה כמיטב יכולתי. זה היה יום חמישי, המנהל אמר לי שיחזרו אלי ביום ראשון גם אם התשובה שלילית כדי שאני לא אהיה תלויה באוויר. לאחר חמש שעות המתווכת שלי התקשרה אלי  ואמרה  לי שמאוד הרשמתי בראיון שלי  ושהתקבלתי.
"מה?! באמת? איך הם חזרו אליך כל כך מהר? הם אמרו שהם יתקשרו ביום ראשון!" -  אחלה תגובה.
"הם מאוד התלהבו ממך,כנראה שהם לא ראו טעם לחכות".  הייתי מאוד מוחמאת והרגשתי בעננים.
 כמובן שתמיר היה הראשון שהודעתי לו - רציתי לגרום לו קצת נחת ממני... הוא אכן נורא שמח.
ביום ראשון כבר הגעתי להתלמדות...
10

מסתבר שהשד לא נורא כל כך

מאז שהתחלתי לעבוד אני ותמיר החלטנו לקיים את הפגישות לעיתים רחוקות יותר. היה פחות צורך. אז לאחר כשבוע בעבודה (שלא כל כך התחברתי אליה בהתחלה) הגעתי לאימון עם תמיר.
אמרתי לו שאני שמחה שמצאתי סוף סוף עבודה אבל כמה שזה לא היה קל החלק הקשה עוד לפני - להחזיק בה. הרגשתי שאני לא כל כך מתאימה לסוג העבודה הזו, דבר ראשון כי זה מכירות מהסוג הקשה ביותר – גם פרונטאלי וגם מדובר במוצר שבימינו רוב האנשים רוצים להיפטר ממנו.
לא פעם שמעתי מהלקוחות משפטים בסגנון של: " יש לי מספיק כרטיסי אשראי אני לא צריך עוד כאב ראש" או "גזרתי את כל כרטיסי האשראי  שלי, אני עובד עכשיו רק עם מזומן". ודבר שני, כי אני בנאדם מאוד ישר והתפקיד הזה דורש יותר חלקלקות וכוח שכנוע רב.
בכל מקרה התלבטתי עם עצמי ואמרתי לתמיר שנכון, אולי באמת הרשמתי מאוד בראיון אבל אני חוששת שאני אאכזב בפועל ומהר מאוד הם יגלו שאני לא כל כך טובה כמו שהם חשבו.
"תכל'ס מה יש לי להציע בתחום הזה שאין  למישהו אחר שהוא תותח מכירות? למה הם בחרו דווקא בי ועוד כשהם ידעו שאין לי נסיון?"
תמיר הסתכל עלי במבט בוחן ואמר לי רק משפט אחד שעשה לי מאז את הסוויץ' בראש –  "רק תחשבי אם כל החיים שלך את רוצה להיות האחת או עוד אחת".
השפלתי מבט ולמשך דקה תמימה באמת חשבתי על מה שהוא אמר. דימיינתי את עצמי בסיטואציות בחיים בתור "עוד אחת". התרגזתי רק מעצם המחשבה על כך ולבסוף עניתי: "לא! אין מצב שאני אהיה כל החיים שלי "עוד אחת", אני באמת מאמינה שאני מיוחדת (כן, גם לי מותר לפרגן לעצמי מדי פעם), אין שום סיבה שאני לא אהיה מוצלחת ואסתפק בחיים בינוניים".
"יופי אני שמח לשמוע. אז מעכשיו תשני גישה ותראי איך את יכולה להוציא מעצמך את המקסימום כדי להצליח בעבודה הזאת, כי כרגע זה מה יש וסה"כ יש לך תנאים טובים שם. את גם צריכה את הכסף,לא?"
ובאמת כך עשיתי- מצאתי את הדרך שלי למכור אבל להישאר נאמנה לעצמי. אז נכון המכירות לא היו בשמיים אבל באופן כללי עמדתי ביעדים.
המנהל אפילו החמיא לי ואמר לי שבתור התחלה אני בסדר גמור. הייתי צריכה את הפידבק הזה, זה נתן לי דחיפה להמשיך. עם הזמן נרקמו ביננו יחסי עבודה טובים והוא הרבה לשבח ולעודד אותי כשראה שקשה לי. זה גרם לי להבין שיש גם מנהלים טובים בעולם הזה.
השבועות חלפו ותמיר צחק עלי "ששברתי שיא" בזמן ההחזקה שלי במשרה מסוימת... "כל הכבוד" הוא הוסיף. ובאמת כשראיתי שאני די מבוססת בעבודה החלטתי להירשם למכון הכושר. גם התחלתי להיות יותר רגועה בשיעורי הנהיגה מה שגרם לי להיות יותר מרוכזת (למרות שבלי קשר לכסף לא היה לי  קל בכל התהליך הזה למרות שהיה לי מורה מעולה).
די מהר נכנסתי לכל הקטע של המכירות ודווקא הגעתי להישגים נאים –
במיוחד נהנתי מהבונוסים שמימנו לי את ההחלקה היפנית לשיער שחלמתי עליה כמה שנים טובות (כל אחד והשריטה שלו...).
אני ותמיר תמיד  צחקנו על הקטע שמי היה מאמין שאני אמכור כרטיסי אשראי ואפילו אהיה די טובה בזה. בפברואר התחלתי את הפסיכומטרי.
בערך שבוע לפני זה קיימתי את הפגישה עם תמיר בבית קפה שקט בקניון - (קצת שינוי אווירה). הוא התעניין איך הולך בעבודה ובנהיגה ונתן לי טיפים איך לא להתעצבן ולקחת ללב אנשים/מצבים מעצבנים ואיך להתייעל  בעבודה ובפסיכומטרי הקרב. בסוף הפגישה הוא שאל אותי  אם יש עוד משהו שאני צריכה ממנו, שאני רוצה לעבוד עליו.
חשבתי על זה קצת ועניתי שבעיקרון הוא העניק לי את הכלים אבל יקח לזה זמן להיטמע אצלי,זה לא מהיום למחר. לכן זה תהליך שאני צריכה  כבר לעבור לבד עם עצמי. הדבר היחיד שאולי עדיין בעייתי זה חסמי ההצלחה שלי – פחדים קטנים שמדי פעם צצים מעל פני השטח ומחשבות שמתגנבות לראשי ברגעים של חולשה. אני אומנם נאבקת לדחוף אותם בחזרה למקום אבל זה לא תמיד כל כך פשוט – "האויב הכי גדול שלי הוא בעצם אני". 
אין לי ספק בכך, הוספתי.
"אוקיי,אז בואי נתאם פגישה. אה ואני רוצה שתכיני על גבי פלקט את תמונת החזון שלך לחיים – תשתמשי במה שבא לך". 
"אוקי...זה יהיה מעניין. טוב אני חייבת לעוף לעבודה,נשתמע".
הלכתי עם חברה לחנות של דברי יצירה כדי לקנות חומרים להכנת תמונת החזון שלי. חזרתי הבייתה עם שקית מלאה בדברים. ישבתי בחדר מול פלקט ריק וחשבתי לעצמי : "אוקיי,איך אני הופכת את המלבן הלבן והריק הזה למשהו יצירתי,בעל משמעות ובעיקר- מוחשי. תמיד ידעתי איך אני רוצה שהחיים שלי יראו אבל זאת פעם ראשונה שהייתי צריכה להוציא את המחשבה אל הפועל.
אז הדלקתי גלגל"צ בשביל האווירה וגם כדי לקבל קצת מוזה... ידעתי מה הרבדים החשובים שאני רוצה בחיים שלי - זוגיות טובה, קריירה מצליחה, בית גדול עם נוף יפה, שקט נפשי. השארתי גם באחת הפינות של המלבן מקום להפתעות ולדברים טובים בחיים – סימנתי את זה בשתי סרטים של מתנה. גזרתי תמונות מתוך עיתונים, הדבקתי, ציירתי. אפילו ציטטתי משפטים מתוך שירים שאני אוהבת ומתחברים לי לנושא (גלגל"צ באמת עזר). בסוף יצא יפה. לפחות זה מה שתמיר אמר...
הוא אמר לי שזה מקסים ושרואים שהשקעתי מחשבה. "את הרי יודעת, מחשבות יוצרות מציאות" הוא הוסיף. "אם אלו הדברים שאת רוצה אין שום סיבה שלא תשיגי  אותם. יש לך את כל הכלים והמשאבים להצליח, אין לי ספק בכך וגם לך לא צריך להיות. כל הפחדים שלך הם רק מחסומים לאושר. את לא צריכה אותם, הם לא משרתים אותך לשום דבר. את חייבת לזכור את זה, זה המפתח שלך להצלחה ולחיים טובים יותר".
הקשבתי בתשומת לב וחשבתי לעצמי שהכל נשמע כל כך טוב ופשוט, הלוואי הלוואי הלוואי וזה נכון! (עכשיו אני כבר יכולה להגיד שזה נכון..) 
"טוב איריס,אני רוצה שנתאם פגישה אחרונה, זו פגישת סיכום ויש לה חשיבות רבה. מתי נוח לך?"
11

פגישת סיום והחיים שאחרי

הגעתי  לפגישה ישר  אחרי העבודה. בזמן שנסעתי באוטובוס נשמתי עמוק, עצמתי עיניים והתחלתי להרהר בכל מה שעברתי בחודשים האחרונים בתהליך האימון ובחיי בפועל. "חתיכת חוויה בשביל מספר חודשים" חשבתי לעצמי.
נכנסתי למשרד בחיוך והתכוונתי להיכנס לחדר הקבוע אבל תמיר עצר אותי ואמר שהפגישה היום תהיה בחדר הגדול של כיתת הלימוד. התיישבנו אחד מול השניה, כמו תמיד, ופתאום הוא שלף מאיפשהו אבן חלוקי נחל גדולה ומקושטת עטופה בצלופן.
"זה בשבילך" הוא אמר והושיט  לי אותה.
כשהסתכלתי  מקרוב  ראיתי שרשומים עליה כל הדברים שאמרתי  לתמיר  בפגישה הראשונה  שאני רוצה שיהוו חלק מהחיים שלי – כל מילה בצד אחר של האבן. פתאום קלטתי שכשהמילים האלו  כתובות על האבן זה הופך אותן להרבה יותר מוחשיות.
"ואוו זה ממש יפה,תודה" אמרתי לתמיר.
 "יש לי בשבילך עוד משהו" – הוא אמר והושיט לי דיסק שהוא הכין עם מספר שירים  מקסימים שהתאימו למצב שלי באותו זמן. הוא צירף לזה דף שהיה בו משל על החיים והקדשה אישית בסופו. ואם זה לא הספיק, הוא קינח בקופסת קלפי אימון שהוא היה שותף בהכנתה ונמכרת בפועל בחנויות הספרים. 
הייתי המומה ומוחמאת כמובן – "אני מרגישה כאילו יש לי יום הולדת עם כל המתנות האלה!".
הוא צחק ואמר שזה מגיע לי. לאחר מכן הוא ביקש ממני לבחור שיר מהדיסק שאני רוצה  לשמוע עכשיו ולעצום עיניים.
היססתי קצת מהעניין אבל בסוף בחרתי את אחד השירים, הרפתי את הגוף ועצמתי עיניים. הקשבתי בריכוז למילות השיר וצללתי  למחשבות על עולם ורוד יותר. כן, פשוט ככה, עם כמה בנאלי שזה נשמע.
כשהשיר נגמר פקחתי עיניים ותמיר כבר ישב מולי. "אז מה, את מוכנה לדרך חדשה?" 
"ללא ספק" עניתי.
המשכנו לדבר, סיכמנו את כל תהליך האימון שלי באופן כללי, את הכלים שרכשתי ואיך אני מיישמת אותם בטווח הארוך. דיברנו על התוכניות שלי לעתיד תוך כדי שהוא אומר לי שאין לו ספק שאני אצליח בהן אבל איחל לי המון הצלחה בכל מקרה.
הודתי לו על המתנות ואמרתי לו שגם לי יש  משהו קטן בשבילו. הושטתי לו ברכה קטנה שכתבתי לו לפני שהגעתי לפגישה. "אני מקווה שהצלחתי להעביר מעט ממה שאני חושבת ומרגישה, תודה על הכל".
הוא קרא במהירות את הברכה ואמר לי "תודה לך, זה מקסים".
כשכבר הייתי בדלת אמרתי לו בחצי קריצה שאני אעדכן אותו אם יהיה משהו מעניין...
"בשמחה,שיהיה לך כל טוב איריס".
בסופו של דבר עבדתי חמישה חודשים כדיילת של חברת האשראי. בכל עבודה יש תקופות טובות יותר וטובות פחות. בתקופה הפחות טובה  של חברת האשראי עצמה, גם אני התחלתי להרגיש שמיציתי את עצמי שם ושהגיע הזמן למשהו אחר, משהו שאני באמת רוצה ולא סוג של ברירת מחדל (למרות שבזמנו התנאים התאימו לי). הרגשתי שאני כבר לא צריכה להתפשר ואם הצלחתי להתמודד עם העבודה הזו  (ובאמת שלא היה  cal) , אני יכולה להצליח בכל דבר.
בשלב הזה אני והמנהל שלי כבר היינו מאוד פתוחים ביננו והגענו למסקנה  שכנראה באמת הגיע הזמן שלי ללכת. נפרדנו מאוד יפה, הוא אמר לי שאני מאוד מיוחדת ואיכותית וכנראה שהעבודה הזאת באמת לא בשבילי. הוא איחל לי המון הצלחה בהמשך ודרש שאני אבוא לבקר מדי פעם.
הרגשתי כל כך שלמה עם ההחלטה הזו אפילו שידעתי שלא מחכה לי שום עבודה בפתח ושהמצב בשוק העבודה לא מזהיר (בכל זאת מיתון). במקביל סיימתי עם הפסיכומטרי- כנראה שאני אצטרך לשפר, אבל עשיתי!
הוצאתי רשיון נהיגה- זה לקח 4 טסטים ,דם יזע ודמעות אבל בסוף הוצאתי.  נרשמתי לשיעורי מחול בסטודיו שרקדתי בו 7 שנים לפני הגיוס ואני משלבת את זה עם מכון הכושר.
לאחר חודש בבית שבעיקר נחתי וחיפשתי עבודה (הפעם זה כבר לא היה כל כך נורא...), מצאתי עבודה כמזכירה במשרד – משהו שמאוד רציתי ולא היה פשוט למצוא. ממש טוב לי בעבודה הזאת ושוב יש לי מנהל מאוד חביב... (עוד חיזוק לניפוץ מיתוס המנהלים הלא נחמדים).
במכון הכושר התחיל איתי  בחור חמוד שבהתחלה לא כל כך הבנתי מה הוא רוצה ממני...היום אנחנו ביחד.
בספטמבר אני טסה עם חברה שלי לחופשה באזור האיים של יוון – לנקות קצת את הראש אחרי שנה מהשחרור.
עוד לא החלטתי סופית מה אני הולכת ללמוד ואיפה אבל אני בטוחה שיהיה בסדר, בסוף אני אמצא את הכיוון.
בזמן האחרון הגעתי למסקנה חשובה - כמו שצרות באות בצרורות כך גם דברים טובים. הם נובעים אחד מהשני כמו בתרשים זרימה , עם חצים לשני הכיוונים.
ככל שהזמן עובר אני מתחילה להרגיש יותר את השפעת האימון ואת השינוי שהוא מחולל בי בחיי היום יום – כנראה שבאמת הייתי צריכה להתבשל קצת עם עצמי אבל העיקר שעכשיו אני קוצרת את הפירות.
השינויים הם בדברים הקטנים אבל המשמעותיים – במחשבות, באופן הדיבור ובמעשי היומיום. זה עושה את כל ההבדל.
הכי מצחיק אותי שכשאני מעודדת את החברות שלי  כשהן מתלוננות על משהו או כשרע להן, הן אומרות לי "וואי איריס איזו אופטימית נהיית..."  (מי היה מאמין  ששם התואר  הזה יהיה צמוד לשם שלי אי פעם...?). העיניין הוא שלא  הפכתי  את עורי, השינויים האלה הם לא מהיום למחר וזה לא אומר שכל האנשים שעוברים אימון הופכים לדובוני אכפת- לי מהלכים ומפיצים קרני אור כל היום...
עדיין יש דברים שאני נאבקת בהם יום יום אבל עכשיו זה הרבה יותר קל.
האבן שתמיר נתן לי מונחת על השידה שלי וכל פעם שאני מרגישה שאני זקוקה לאחד הדברים שכתובים עליה, כמו למשל בטחון, אופטימיות, התמדה וכו' אני פשוט הופכת אותה לצד המתאים.
לפני כשבועיים חזרתי הבייתה ואמא שלי (בנאדם רוחני למדי) ישבה במטבח, הסתכלה עליי במבט בוחן כשסיפרתי לה משהו בהתלהבות ואמרה לי : "איריס,מרגישים שהאנרגיות שלך השתנו לטובה".
טוב, אם אמא אומרת – אמא יודעת...
 
Share