צור קשר
מלא פרטיך ואחד מנציגנו יצור עימך קשר בהקדם
מאשר קבלת
תכנים פרסומים

סיפור עמים

היה פעם מלך זקן שהיה כזה רשע ונבזי שאפשר היה לראות את הרוע נשקף מפניו. כל מי שחי בממלכה של אותו מלך שנא אותו ועוד יותר – פחד ממנו. כולם כיבדו אותו משום שהיה המלך, אבל כשרכב על סוסו בין הערים והכפרים התרחקו ממנו האנשים משום פניו המקומטים מכעס. האנשים שלא הספיקו לברוח בזמן שהמלך היה עובר היו קדים בפניו קידה עמוקה כדי שהמלך לא יראה את עיניהם המבוהלות. הוא היה ממלמל מילים כועסות לכולם ולא הפסיק לרטון. אף אחד לא העיז לדבר אליו. אפילו לא "בוקר טוב לך אדוני המלך". אחרי זמן, הפך המלך כועס עוד יותר כי ראה שנתיניו שונאים אותו ופוחדים ממנו. לבסוף קרא לקוסם הכי חכם שהיה לו ואמר "נמאס לי מן האופן בו מתייחסים אלי הנתינים שלי. אני מצווה עליך להשתמש בקסם הכי חזק שלך כדי להפוך אותם לאנשים נחמדים יותר".

הקוסם חשב שעה ארוכה ואז אמר למלך שהוא מוכן לעזור לו אם ימלא המלך אחר כל ההוראות שיתן לו הקוסם, בלי שום שאלות. הוא שאל את המלך "אתה מסכים? כי אם לא תסכים לא אוכל לעזור לך". המלך הסכים. הקוסם ניגש אל ארון גבוה והוציא משם קופסה אותה פתח בזהירות. בתוך הקופסה הייתה מונחת מסכה שפניה דומות לפני המלך. המלך נדהם! אבל בכל זאת היה הבדל ביניהם. ההבעה של המסכה הייתה חייכנית וידידותית – כמעט קורנת, לא זעפנית כמו פני המלך. המלך כמעט שלא הבחין בהבדל. "היכן השגת מסכה כזו?" שאל. "מה זה משנה מהיכן" ענה הקוסם "זוהי מסכת קסם. עליך לחבוש אותה למשך מאה ימים. זכור, הבטחת!"

"אבל אני לא מחייך כך, זה לא מתאים לי, הם לא יכבדו אותי, אני לא יכול לעשות את זה!" אבל, כל זה לא עזר. המלך הבטיח לקוסם והוא היה חייב לקיים. באותו יום, כשרכב המלך על סוסו ברחובות הממלכה, התבוננו בו כמה מן האנשים במבט של הפתעה, משום שמעולם לא ראו לפני כן את המלך שלהם מחייך. אחרי עוד כמה ימים, חייכו אליו חיוך קטן בחזרה. שבוע מאוחר יותר עמד אחד האנשים לפני המלך, חייך ואמר "בוקר טוב לך אדוני המלך". זה מאוד הפתיע את המלך והוא לא ידע מה לומר אבל הוא לא רטן דברים לא יפים.

השמועה החלה להתפשט. אמרו שליבו של המלך השתנה. אנשים חיכו לו שיעבור על סוסו, כמה מהם השתחוו מולו ואז חייכו אליו. "אהה" חשב המלך, "כך צריך להתייחס אלי. אולי תושבי הממלכה השתנו והם הופכים להיות אנשים נחמדים יותר, אולי הקסם עוזר והם לא רעים כמו שהיו פעם". בכל יום שעבר שמחו יותר אנשים עם המלך, חייכו אליו ואפילו נופפו אליו כשחלף על פניהם.

והמלך... ובכן, הוא החל לנופף בחזרה ולומר "בוקר טוב" לאנשים. כששמע מהם סיפורים עצובים על מחלות ועוני ציווה על הרופאים המלכותיים לטפל בהם, ציווה על יועציו לתת להם יותר אדמה כדי שיוכלו להרויח וציווה לשפוט בין שכנים שרבים ולעזור לכולם. האנשים התחילו לחשוב על המלך מחשבות טובות, אפילו טובות מאוד. הם הביאו לו פירות, ירקות ופרחים מהגינות שלהם והמלך חשב שהם מקסימים. הוא עצר ליד בתי האיכרים וישב איתם לשיחה או כדי לטעום פרוסת עוגה מאפה בית.

המלך אהב את נתיניו והם אהבו אותו. הוא התחיל להבין שהתייחס אליהם לא יפה. הוא ידע שהמסכה מסתירה מהם את האמת. הם אהבו אותו , כך חשב, בשל יפיה של המסכה "אבל זה לא אני באמת" חשב לעצמו. למרות שמאה הימים עדיין לא חלפו הוא ידע שעליו להסיר את המסכה ולספר את האמת. אם הם לא יאהבו אותו יותר לפחות בילה בחברתם כמה שבועות יפים ונעימים.

הוא נכנס לאולם הגדול בארמון והביט מקרוב בפני המסכה שהשתקפו באחת המראות. המסכה חייכה כמו ביום הראשון בו חבש אותה. הוא הצטער שעליו להסיר אותה, אבל לא רצה יותר לרמות את האנשים שאהב. הוא הושיט את ידו ומשך את המסכה שהתקלפה הקלות והייתה מונחת על כף ידו. כשסוף-סוף היה לו האומץ להרים את ראשו ולהתבונן שוב במראה ראה... נס. הפנים שלו השתנו ונראו בדיוק כמו המסכה. היו לו פתאום פנים נעימים, מחייכים. הם נראו בדיוק כפי שהוא הרגיש – שמח. הוא בכה ונגע בפניו. בפעם הבאה שיצא מן הארמון כדי לבקר את האנשים בממלכה היה ליבו קל ושמח כי ידע שהוא אינו מרמה יותר, אלה היו הפנים שלו באמת. והמלך וכל אנשי הממלכה חיו יחד חיים ארוכים של סיפוק ושמחה.

Share