צור קשר
מלא פרטיך ואחד מנציגנו יצור עימך קשר בהקדם
מאשר קבלת
תכנים פרסומים

מאמרים

הגיוני ורגשני

זה סיפורם של "הגיוני"  ו "רגשני"  ובעל בית "ישנוני"
נולדנו מאוזנים או לפחות עם פוטנציאל לאיזון.
שני ילדים צומחים לנו בתוך המעטפת, בתוך הגוף, בתוך הראש.
לאחד אקרא "הגיוני" (במלעיל), הילד של הראש, הוא אחראי, עם חשיבה קרה, הגיונית, הוא מנתח מצבים בצורה שכלתנית.
לילד השני אקרא "רגשני", זה הילד שפועל מהלב. הוא רגיש, נעלב, הוא לוקח ללב (בכיין כזה).
כשנולדו הגיוני ורגשני היו חברים טובים, כמעט תאומים סיאמיים, התייעצו האחד עם השני, שיחקו יחד, שתפו פעולה (הרי הם נולדו באותו יום באותה השעה, ובאותו מקום, ממש באותו מקום.
עם השנים הופר האיזון בין שני האחים.. הסביבה, ההורים, החברים, בית הספר בני הזוג, החיים... כולם כאחד הפרידו בניהם.
הגיוני התבצר בביתו אשר בראש ורגשני לקח את המזוודה ועם כתפיים שמוטות  עזב את הראש ועבר דירה מעט יותר למטה אל הלב.
 לפעמים הגיוני משמיע את קולו חזק יותר ולפעמים רגשני, הם מתווכחים המון כמעט על כל דבר, נדיר שיש בניהם הסכמה. אחד מדבר על חשבון השני, אחד אומר ככה והשני עושה אחרת, אחד מחליט "א" והשני פועל "ב". ממש באלגן.
רגשני נוטה להסתגר ולהתבכיין אומלל קורבני כזה,  הגיוני מחזיק מעצמו יהיר קצת מסתכל על העולם מלמעלה.
אנחנו (המאמנים) כאן כדי לגשר בניהם, כדי לצמצם את הפער שנוצר עם השנים כדי שהגיוני ורגשני יעבדו שוב כצוות מנצח לכל דבר.
רגע..איפה בעל הבית לעזאזל? למה מאמן? שבעל הבית יעשה סדר, קראו לו מיד הרי שני הדיירים גרים אצלו.
אבל הוא, בעל הבית קצת נרדם עם השנים, קצת התרגל לכל העימותים קצת התנער מאחריות כמו הורה ותיק ועייף הוא כמו אומר "אין לי כוח לשני אלה, עייפתי כבר".
עם בואו של המאמן מתעורר בעל הבית, כמו לומד ללכת מחדש, הוא מחזיק את המושכות בידיו הוא מנווט הוא מחליט והוא מיישם.
 אוו.... נעשה שוב שקט בבית, "הרעש" נחלש, הויכוח הפנימי כמעט נמוג לגמרי.
דיירת חדשה מתעוררת ליום חדש, "אנרגיה" שמה, יפיפייה, שמחה, אנרגטית כזאת כולה אומרת חיוניות ועשייה.
סימי אקשוטי
דצמבר 2009

התחלה חדשה

בכל שנה, כמשהו ידוע וצפוי נושרים העלים, יורדות הטמפרטורות, והחורף מגיע. עבור היהודים המשמעות גדולה יותר, אנחנו מתחילים לקרוא בתורה מההתחלה, מבראשית, וזה מיד אחרי שעברנו טיהור רוחני\ פיזי אחרי יום כיפור.
התחלה חדשה:
רובינו קשורים וחנוקים בתוך הישן, רובינו לא מצליחים להיפטר מהעבר, מזיכרונות, מטראומות, ממכות נפשיות וכך אנו נשארים קורבנות של משהו שהיה, קורבנות של כאב ישן ושל כישלון רחוק.
האם אנחנו יכולים לסלוח לעצמנו על טעויות ישנות? האם נוכל להתבונן על העולם מזווית אחרת?
האם נוכל לקחת מסלול אחר? האם אנחנו יכולים לספר לעצמנו את אותו סיפור חיינו אבל אחרת?.
"אי שפיות זה לעשות את אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה." (אלברט אינשטיין)
להתחיל מחדש בזוגיות, בקריירה, בניהול כספי, להתחיל מחדש בלעזוב חיים אחרים וליצור לעצמנו חיים חדשים, שונים, טובים. אין צורך לבעוט בעבר חיינו אבל הכרחי לקחת את החלקים הלא טובים שבו להפנים אותם, לכאוב אותם, להתאבל עליהם, ולהיפרד מהם. כך שיהוו מנוף להצלחה ושגשוג ולא אבן גדולה שסוגרת וחוסמת כל אפשרות של צמיחה.
שינוי ויצירת שינוי הם בבחינת פריצת דרך אישית בחיים. כדי לשנות צריך להיות פורץ דרך. צריך להסכים לצאת מאזור הנוחות (אזור הנוחות הוא ההווה המוכר והידוע) ולפעול למען תוצאות שהן מעבר לסביר ולמוכר תוצאות שהן חדשות, משהו שלא התוודעת אליו עד כה.
כדי להיות פורץ דרך נצטרך להיות שם עם כל העוצמה, הרצון, הנחישות והכוח הפנימי שלנו מכיוון שבאותה השנייה שנבחר להיות פורצי דרך תעלה מיד ההתנגדות הפנימית, ההתנגדות הפנימית תשב לנו על הכתף ולא תעצור לרגע מלדבר והיא תגיד:
"לא תודה", "לא תודה, טוב לי איפה שאני ואל תרעידו לי את החיים", "גם אם זה לא ממש טוב, את זה אני מכירה ועם זה אני חיה כבר שנים", "אל תשנו לי שום דבר, גם ככה יש פה באלאגן".
כדי לשנות, כדי להיות פורץ דרך, כדי להתחיל מחדש דף חדש, צריך לעבוד, לעבוד מבפנים ולעבוד מבחוץ, לעבוד על הנפש ולעבוד על הגוף.
את הנפש להעצים, לחזק, לעודד, ולפנות לה מקום של כבוד בתוך הגוף.
ואת הגוף להרגיל להתנהלות אחרת צעד אחרי צעד, עם דברים שלא עשינו עד היום, עם העזה, עם כיוון חדש שבו לא צעדנו עד היום, עם חשיבה שונה שתשליך מיד על התנהגות והתנהלות שונה.
"כל עוד אדם הוא חי ונשמה באפו הוא יכול להשתנות"
נכתב ע"י סימי אקשוטי, מאמנת אישית, בוגרת קורס הכשרת מאמנים של קבוצת יוזמות.

שפת האימון - Coaching

נקודת המוצא של שפת האימון היא שאדם אצל עצמו הוא חי. אדם יכול לשנות רק אצל עצמו ושינוי מביא שינוי. תחשבו על אבן שנזרקת לתוך המים ויוצרת מעגלים – אלה הם מעגלי השינוי. הולכים ומתרחבים.
בשפת האימון כמו בכל שפה יש כללים.
כלל מס' 1: זיהוי הדפוס החוזר.
רוב המתאמנים יגיעו אל האימון ובפגישה הראשונה יספרו על קונפליקט חיצוני או פנימי בגללו הם מתוסכלים. כמה לא טוב להם בגלל... וגם בגלל... והוא לא... ולמה זה לא קורה...
השאלה הראשונה תהיה: האם כבר נפגשת בזה בעבר?
ברוב המקרים הדפוס חוזר על עצמו. בחורה שנמצאת במערכת יחסים שהיא אינה מסופקת בה, תגלה מהר מאד, שהקשר הזה הוא שכפול של מערכות היחסים שלה ושהיא בוחרת אותן הבחירות כל הזמן. מדוע? זאת כבר שאלה אחרת – קודם כל צריך להיות ברור שהשינוי האמיתי יכול לבוא רק ממנה ולהתחולל רק בה. בשלב השני היא תצטרך להחליט אם מתאים לה לעשות אותו ולהתמודד עם הבחירות שיבואו כתוצאה מהשינוי. זה יכול להיות תיסכולים ממקום העבודה, מהקשר עם הילדים או אדם מול עצמו.
משהו ברמת המודעות ההתחלתית יעבור שינוי – המתאמן יאלץ להתרגל לשנות משהו באופן החשיבה שלו.  אלברט אינשטיין אמר:
"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה רמת מודעות שיצרה אותן"
כלל מספר 2: בלי שיפוטיות.
אין נכון ולא נכון. יש מתאים לי או לא מתאים לי.
לאחר זיהוי הדפוס החוזר יבואו רגשי האשם, איך לא ראיתי ולמה זה ממשיך ואיך אני לא מצליח לשבור את החומה שמפרידה ביני לבין האושר.
האימון יעסוק בשינוי השיח הפנימי מנקודת מוצא של אשמה ללקיחת אחריות.  איפה שיש אשמה אין לקיחת אחריות.
הרגילו אותנו לחשוב שתמיד יש מי שאשם, גם אם האשם זה אנחנו.
ילד נולד לעולם עם אבא ואמא, בכל אחד מהם יש גם את דמות האבא-אמא שלו וכל אחד מהדמויות יודע נורא ברור מה נכון ומה לא נכון ולעיתים שוכח להקשיב לילד, לצרכים האישיים שלו. הילד לומד כבר מגיל צעיר להקשיב בשיפוטיות – דרך המשקפיים של נכון ולא נכון ונורא ברור לו שזאת הדרך ואין אחרת.
מאחר והרצון הבסיסי הוא להיות נאהב האפשרויות שלו מצטמצמות למה שבפרשנות שלו הוא נכון. במקרים שהוא יעשה את כל מה שנכון ועדיין לא ירגיש אהוב הוא יתחיל לעשות את מה שנחשב לא נכון.
בשני המקרים הוא לא עושה את מה שהוא רוצה אלא מתנהג בתגובה לסביבה.
שפת האימון מביאה חזק את נושא ההקשבה לרצון הפנימי, האמיתי והאותנטי של האדם אצל עצמו.
שפת האימון מעבירה את המתאמן מחיפוש אשמים למנהיגות אחראית על ההצלחות שלו, הטעויות שלו, החלומות שלו ולניהול עצמי של חייו.
שפת האימון היא שפת הערכים וככל שיותר אנשים ישתמשו בה וככל שיקדימו להשתמש בה עם ילדים – העולם יהיה עולם טוב יותר, מאושר יותר ומשמעותי יותר.
כי כל אחד יכול ולכל אחד מגיע להיות מאושר,
גם לך....

למה אימון - Coaching ?

בהגדרה שאימון זה לא פסיכולוגיה, יש דברים שהאימון מראש לא יטפל בהם והמאמן האחראי יפנה את האדם לטיפול פסיכולוגי בו הוא יצטרך לברר את הגורמים שהביאו אותו להתנהגות זו או אחרת, על מנת שיוכל לעבור לשלב התפתחותי אחר.
אימון אינו טיפול. הוא ליווי בתהליכים וברוב המקרים, הוא תמיכה לאדם על מנת לעלות על הסולם - לטפס בו הוא כבר יוכל לבד.
כל אדם מפנטז מילדותו ונערותו על מה הוא רוצה לעשות, איך הוא רוצה לראות את חייו. מסלול מואר שכולל לימודים, אהבה, אישה, משפחה, עבודה, קריירה, תחביבים – כל מה שנותן לנו את הכיף הזה – את האוויר שממלא את ראותנו בחמצן והמאפשר לנו לקום בבקר עם חיוך אל יום חדש.
פתאום קם אדם בבוקר ורואה שהוא עם. איפה הוא ואיפה החלום שלו, משקיף אליו ממרחק רב. לא זה מה שהוא תכנן.
הספק, התסכול, חוסר הסיפוק, אכזבה מחייו, ייאוש, חוסר נחת כל אלה מלווים אותו ביומיום ומעיבים על הנאתו ממה שהרויח ומהשגיו שמוסתרים על ידי מסך.
חלום שלא תלחם עליו, ירדוף אותך עד סוף ימיך...
אז יבוא מי שיגיד שכבר מאוחר והוא ויתר על החלום שלו להיות רקדן בלט. זה בסדר, עדיין לרקוד יכול לתת מענה וסיפוק למקום החסר.
החיפוש הוא אחרי החלום ובדרך, תוך כדי שאילת השאלות והצפתן, יגיעו שאלות נוספות, ברור נוסף, אפשרויות שלא ראינו, פרשנויות שלא פרשנו.
באימון מגלים שלכל בעיה יש יותר מפתרון אחד – חסימת הפתרון הראשון האוטומטי מחייבת את המוח להעלות עוד אפשרויות.
בדיקת האפשרויות החדשות, בחירה של מה מתאים לנו ומה לא, זה האימון האמיתי והוא בין האדם לבין עצמו. הוא משתף את המאמן בתהליך, נעזר בו לשיקוף – אך התשובות יגיעו ממנו ולא מהמאמן.
אז למה צריך מאמן? אולי אפשר לעשות את זה לבד? אפשר אך צריך ללמוד את השפה. המאמן הוא האחראי על המסגרת ועל השפה האימונית. השפה היא ההרגל החשיבתי החדש שהמתאמן יסגל לעצמו במשך האימון ואשר ישרת אותו לכל חייו.
קשה לאדם לאמן את עצמו כמו שהרופא יתקשה לטפל בעצמו. הוא מעורב רגשית - צריך מיומנויות אימון ומודעות מאד גבוהה אם בכלל, על מנת שאדם יוכל להתבונן על עצמו מבחוץ, לראות את ההרגלים התוקעים, מה ממלכד אותו בצורת החשיבה שלו ואיך אפשר להחליף פרדיגמה (אמונה פנימית) עוצרת לאחת מעצימה.
"לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה רמת מודעות שיצרה אותן"
(אלברט איינשטיין)
 ההנחה היא שאם המתאמן היה יכול לבד, הוא לא היה מגיע למלכוד מלכתחילה.
כאשר המתאמן לומד את השפה האימונית ומתאמן בה, יש לו יותר אפשרויות בחירה והוא פחות זקוק למתווך שילווה אותו בבחירות שלו.
זה ניהול עצמי – זאת שאיפת האימון,
כי כל אחד יכול ולכל אחד מגיע להיות מאושר,
גם לך...

השאלה שלא נשאלה

המפתח לאימון ((Coaching הוא בשאלה שלא נשאלה ועומדת תלויה באוויר, בדברים הסמויים מהעין, שאינם בתודעה ושאינם נאמרים בעיקר מהפחד לקבל את התשובה הבלתי נמנעת.  באימון נגלה כי לרוב התשובה שנראית בלתי נמנעת יכולה להימנע אם השאלה תשאל – אבל כל זמן שהיא אינה נשאלת - זה רק עניין של זמן עד שהאמת תתפוצץ בפנים.
הפחד הוא המכשלה הגדולה ביותר בינינו לבין האושר אותו אנו מחפשים. לכאורה הוא שומר עלינו מאסון אך האמת היא שהוא מונע מאיתנו את האפשרות לחיפוש עוד אפשרויות שיתנו לנו מענה יותר מדויק לרצונות ולשאיפות שלנו.
היא נכנסת לחדר, מתיישבת על הספה ומתנועעת באי נוחות.
זה כלום, אני לא יודעת מה אני רוצה מעצמי. יש לי הכול ובכל זאת אני לא מרוצה – אין לי את האור הזה בעיניים. אני רוצה להחזיר את הכיף לחיים שלי.
כך היא מכריזה ושותקת.
ומה מונע בעדך?
הוא נכנס לחדר, מתיישב על הספה ואומר: הבוס שלי מעצבן אותי, לא מעריך אותי, מדבר אלי בזלזול, אין לי לאן להתקדם. אני מתלבט אם לעזוב בגללו את העבודה ולחפש עבודה אחרת או לבלוע צפרדעים ולהישאר.
ומה משאיר אותך שם?
היא מתיישבת ליד השולחן ואומרת: אל כולם הוא נחמד, סימפטי, איש חם ונעים רק איתי הוא קר ומנוכר, לא מפרגן, לא מקשיב. הייתי עוזבת אותו אבל אני עדיין מאד אוהבת אותו.
למה את נשארת עם מי שקר אליך? לא מפרגן? לא מקשיב?
כשנשאלת השאלה באימון מגיעות תשובות משני סוגים:
הסוג הראשון הוא רשימת המעלות והדברים הטובים שהמתאמן לא נתן עליהם את הדגש עד רגע האימון כי הוא היה עסוק בתסכול שלו, בעלבון שלו, במסך שהסתיר אותם.  במקרה הזה האימון נוגע קודם כל בהסרת המסך ובהעצמת הטוב על מנת לאפשר בחירה אמיתית.
והסוג השני יש בו את מילת המפתח של האימון:
א ב ל .....
ופה מגיעה רשימת הפחדים של המתאמן –
אבל אני אוהבת אותו -
אבל אני חייב משכורת –
אבל אני לא בטוח שאני יכול –
וככל שה – אבל – נאמר באופן יותר נחרץ – כך הפחד גדול יותר והמתאמן נאחז ב-אבל שלו כקרש הצלה. על זה תלויים חייו ולכאורה אין לו אפשרויות בחירה נוספות. במקרה הזה האימון יברר את הפחדים, יפתח עוד אפשרויות על מנת  לאפשר בחירה ממקום רגוע ונטול מעצורים.
המפתח לכל המקרים הוא בלקיחת אחריות, בפתיחת עוד אפשרויות תקשורת ושפה שלא היו במודעות קודם, תרגול ושינוי לחשיבה חיובית.
אירוע מסוים מפעיל חשיבה אוטומטית ורגשות אוטומטיות – זה הרגל כמו כל הרגל אחר ולכן ניתן לשינוי.
רגע השינוי הוא רגע מרגש אותו הרוויח המתאמן בעבודתו עם עצמו ועם המאמן,
כי כל אחד יכול ולכל אחד מגיע להיות מאושר,
גם לך...

אימון - איך משנים הרגל?

האימון ((Coaching עוסק הרבה בתהליכים של שינוי, בין אם חשיבתי בין אם מערכתי. תהליך של שינוי הוא קשה ומעורר התנגדויות כבר מראשית ההסטוריה.
גם כאשר אדם מגיע אל ההכרה כי נדרש שינוי, גם כאשר יש מודעות – עדיין זה תהליך לא פשוט.
האוטומט שולט עלינו והגוף פועל לפני שהמודעות נכנסת לפעולה.
לתהליך שינוי הרגל יש דפוס שחוזר על עצמו. להכיר את הדפוס עוזר ונותן כוח גם ברגעים שההרגל הישן מנצח ונראה כי חווינו כשלון.
שלב א':
קיימת בעיה – חוסר האונים משתלט – חיפוש אחרי אשמים – תקיעות – לוקח זמן רב למצוא לצאת מתוך הבעיה ולהמשיך ללכת.
המאפיין: חוסר אונים וייאוש.
השאלה שעולה: למה זה קורה דווקא לי?
שלב ב':
אופס. זה קרה שנית. המחשבה היתה שהנפילה הקודמת היתה חד פעמית, שזה לא דפוס ואם נתעלם זה לא יקרה שוב. עדיין אין לקיחת אחריות – מחפשים מי אשם.
המאפיין: התעלמות, הכחשה וחוסר אמון 
השאלה שעולה: איך הגעתי למצב הזה שוב?
שלב ג':
יש כבר זיהוי של הבעיה ולמרות זאת היא עדיין קיימת בגלל ההרגל. נוצר הקשר בין האדם לבין התקלה, יש הבנה. עדין המחשבה האוטומטית היא במושגים של אשמה אבל הפתרון כבר מהיר.
המאפיין: רגשי אשם
השאלה שעולה: איך זה שאני יודע שזה בור ועדיין אני נופל בו?
שלב ד':
יש כבר זיהוי של הבעיה, עדיין רואים אותה מרחוק  – היא עדיין קיימת.  דרכים אחרות לעקוף אותה כדי לא לחזור שוב על אותה הטעות.
המאפיין: מודעות, ערנות והתבוננות מתמדת. תחושה של הצלחה.
השאלה שעולה: מה עלי לעשות כדי לא ליפול בבור?
שלב ה':
בעיה נפתרה. ההרגל החדש הופך לאוטומט החדש מה שפותח בפנינו דרכים חדשות ואפשרויות חדשות שלא ראינו קודם.
 
שיר טיבטי
אני הולך ברחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני נופל לתוכו.
אני אבוד… אני חסר ישע.
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה
 אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני מעמיד פנים שאינני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זו אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.
 אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת… כוחו של הרגל.
עיני פקוחות:
אני יודע היכן אני.
זוהי אשמתי.
אני יוצא מיד
 אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק:
אני עוקף אותו
 אני הולך ברחוב אחר.
 
 שינוי הרגל עוצר והחלפתו בהרגל מעצים הוא תהליך אימוני מתגמל מאד. לאחר השינוי תבוא הרגשה של מסוגלות, של הצלחה.
כי כל אחד יכול ולכל אחד מגיע להיות מאושר,
גם לך...
Share