צור קשר
מלא פרטיך ואחד מנציגנו יצור עימך קשר בהקדם
מאשר קבלת
תכנים פרסומים

שאלות ותשובות פאנל ירון לונדון

1

יעילות האימון

ש: אני נזכר במחקר ידוע  שבדק את יעילותן של שיטות תרפיה שונות, מאנליזה מעמיקה ועד לטיפולי- בזק בשיטות ביהוויוריסטיות. מסקנת החוקרים הייתה שכול השיטות מצליחות באותה מידה, וכי ההצלחה תלויה באיכותו של המטפל. בהנחה שהאימון הוא קרוב משפחתה של התרפיה, האם יש חשיבות לאסכולות בתחום האימון, או שמא אישיותו של המאמן היא המנבאת את הצלחתו?
ת: ייתכן מאד שאם ייערך מחקר כזה גם באימון נגלה שהמודל האימוני (שהוא המקבילה לאסכולה הפסיכולוגית בדוגמא) פחות חשוב ואילו יכולת המאמן היא הקובעת. עם זאת, חשוב שהמודל וביה"ס לאימון שבו לומדים יהיה מבוסס ולא שכל מאמן ימציא שיטה ויפעל ללא הסמכה. בשורה התחתונה – באימון, כמו בכל תחום שנשען על יחסי שני הצדדים (טיפול, ייעוץ ותראפיות למיניהן) יש חשיבות רבה לאישיותו של המאמן, בהנחה שלמד את התחום באופן מקצועי, שיש לו יושרה ואתיקה ושטובת המתאמן לנגד עיניו. ההתלמדות היא חשובה כמו בכל תחום, גם כשפונים אלינו מתעניינים שאומרים ש"יש לי את זה", אנחנו מסבירים שאת ה"יש" הזה צריך גם כן לעגן בעבודה נכונה, מסודרת, מבוססת מודל וידע מקצועי מקיף והתפתחות אישית לשכלול היכולת ה"מולדת" לכדי התמקצעות.
2

אישיות המאמן

ש: ומשאלה זו משתלשלת השאלה הבאה: מדברים הרבה על "אישיות טיפולית" (כשם שמדברים על "מזג שיפוטי" כאמת מידה לבחירת שופטים), מהי "האישיות האימונית"? האם אפשר שמאמן משכיל, שלרשותו מיטב תעודות ההסמכה, ייכשל בגלל מיזגו? ולעומת זאת, האם ייתכן שאדם נבון, נטול כול הכשרה בתחום האימון, יהיה מאמן מצוין?
ת: קודם כל כן – בהחלט ייתכן שמזג יכשיל מאמן, גם אם עבר , על פניו, הסכמה. אני אומר על פניו, כיוון שבי"ס שעובד נכון לא יאפשר לאדם כזה לסיים מסלול הכשרה. זו בדיוק הסיבה בגינה אנו במכללת יוזמות עורכים ראיונות קבלה ובוחנים כל מתעניין – מכירים אותו, מבינים מאיפה הוא מגיע, מה המניע האמיתי שלו ללמוד את התחום, מה היכולות הבינאישיות שלו וכו'. הרבה פעמים שואלים אותנו למה אנחנו לא עושים ימים פתוחים, כמו מרבית הקולגות שלנו. ואנחנו עונים שיותר משחשוב לנו לעשות "הצגה", חשוב לנו להכיר את המתעניינים. לא פעם ולא פעמיים, והרבה הרבה מעבר לכך, נתנו תשובה שלילית למתעניינים שלא נתפסו בעיננו כאמינים, ישרים או במקום של בשלות לעסוק בתחום. הסינון כל-כך קפדני שמעטים המקרים בהם נעשתה טעות קבלה, ובמקרים כאלה יש לנו תוכנית אימונים שהסטודנט צריך לעבור כדי להיות זכאי לתעודה וישנה גם אפשרות הפסקת לימודים על בסיס חוסר התאמה. באשר לנקודה של מאמן מצוין נטול הכשרה – קשה לי להסכים, כי כמו שאמרתי ממקודם, כל כישרון יכול להישאר בתחום כישרון חובבני או להפוך לכשרון מקצועי. מחובתנו לדאוג לכך שכל מי שעוסק בתחום זה, שהוא ללא ספק דיני נפשות, אכן עבר הכשרה. ישנן הרבה נקודות ללמוד, לשכלל ולהתמקצע בהן. ישנם המון דברים שעם לימוד יכולים לעבור מדרגת טוב לדרגת מצוין ואל לנו להתפשר על פחות מכך. אתן דוגמא – יכול לשבת מאמן שמזהה עכשיו נקודה משמעותית אצל המתאמן. סביר להניח שמאמן, טוב ככל שיהיה, אולם לא למד, יציין זאת. לעומת זאת, מאמן שלמד שלפעמים התובנות וההבנות שלו לא אמורות לעבור למתאמן, עכשיו או בכלל, כי אי ההבנה שלהן ע"י המתאמן בעצמו רק תחבל באימון ולא תקדם אותו, ידע לא להעלות זאת. ההבדל, או הערך המוסף של הלימודים, בד"כ בא לידי ביטוי דווקא בנקודות העדינות הללו. כמובן גם כל נושא האתיקה – בהחלט ייתכן שמאמן שלא למד יאמן אנשים שאינם כשירים לאימון, מתוך חוסר ידע. בנוסף, אין לזלזל בעוצמה ובחשיבות של התהליך האישי שעוברים המשתתפים בקורס... אם לקורס אין ערך מוסף של החוויה האישית, העוצמה הקבוצתית, הסופרוויז'ן של המנחה המומחה, אז אפשר ללמוד אימון גם מספר ולא צריך מכללות... אני לא מאמין בזה.
3

סייגים לתחום

ש: הפסיכולוגים הקליניים הצליחו לשכנע את בתי המחוקקים ברוב ארצות העולם, כי פסיכולוגיה היא מקצוע אשר אין לעסוק בו ללא הסמכה אקדמאית. למרות זאת, יש מטפלים מצליחים לא מעטים המועילים למטופליהם בכוח תבונתם, רגישותם, האינטואיציה שלהם והכריזמה שלהם. הם אינם מורשים להכריז על עצמם כפסיכולוגים (זו עבירה על החוק), אבל ההזדקקות להם והאמון בהם אינם פוחתים בשל כך. האם, למשל,  רון הבארד, ממציא הסיינטולוגיה, איננו מאמן מסוג מסוים? האם רבנים כריזמטיים אינם מאמנים? אני חושד כי רצונכם לקבוע סייגים לעיסוק במקצוע שלכם, נובעת מאינטרס כלכלי יותר מאשר מדאגה לשלום הציבור. מה עמדתכם?
ת: אני מאמין שהצורך לקבוע חוקים וסייגים נובעת בעיקרה מהצורך לעשות את התחום חוקי ולהגן על אנשים. מאמן, כמו מטפל, נמצא במקום שנותן לו הרבה מאד כוח וחלילה לנו מליצור מצב שבו אנשים מנצלים כוח זה לרעה. חבל שזה נתפס כמסווה לשימוש ציני של אינטרס כלכלי. דווקא ההיפך הוא הנכון – אם אין סייגים אני יכול לאמן כל אדם על כל נושא בכל מצב וזה מאפשר לי כר רחב יותר של מאמנים. דווקא הסייגים מגבילים אותי גם כלכלית. יש הרבה יותר מדי רדידות וחוסר מקצועיות בתחום וזה פוגע בכולנו, גם במאמנים מקצועיים שלומדים ומתפתחים (ותאמין לי שהם משקיעים הרבה משאבים של זמן וכסף לצורך כך). זה הופך את התחום ללא רציני ופוגע ביכולת שלנו לעזור, לקדם ולהוביל אנשים לעבר הצלחות ומימוש חלומות, שזו הסיבה שבגינה בחרנו בתחום הזה מלכתחילה...
4

עומק האימון

ש: האם אצדק אם אומר שאימון איננו אלא תרפיית בזק, הנוגעת בצד השטחי של הצורך הפסיכולוגי מבלי להתמודד עם הקשיים הנובעים ממעמקי הנפש? האם אימון הוא מעקף של בעיות העומק?
ת: זה נכון שפעמים רבות אימון הוא קצר מועד, בהשוואה לטיפול, אם כי לא תמיד. ישנם אימונים מתמשכים וישנם טיפולי קצרי טווח. לא בזה טמון ההבדל. וגם כאשר מדובר באימון של כ3 חודשים, עדיין היכולת להיכנס לעומק הדברים קיימת, אך נעשית רק אם יש בה צורך. אחד היתרונות המרכזיים של האימון על-פני הטיפול הוא הנעה לפעולה. כמאמנים אנחנו בודקים עם המתאמנים שלנו מה בחייהם אינו מתנהל עפ"י רצונם, להיכן הם רוצים להגיע ויחד עוזרים להם לצמצם את הפער הזה שבין הרצוי למצוי, במסגרת תוכנית פעולה ברורה ומוגדרת בזמן, שבה הם מחויבים לנקיטת פעולות. לשם כך דווקא תהליך מאד ארוך יכול לחבל, כי כשאנשים פועלים במסגרת זמן מוגדר הם פועלים הרבה יותר ביעילות. בטיפול, פעמים רבות, אין מטרה. המטופל חש צורך לדבר, לבחון דברים שקרו בעבר, או להיות תחת שעה שמוקדשת רק לו... בלי מטרה, בלי רצון אמיתי לשינוי, ולפעמים אפילו בכוונה של הישארות באזור הנוחות. ואז זה יכול להימשך זמן רב, עם תזוזות מעטות, אם בכלל. באימון ברור שבאנו כדי לעשות שינוי ושהאחריות על השינוי היא שלנו (המתאמנים) ולכן ניתן את הזמן הדרוש לכך ודי. אני לא חלילה, מזלזל בכוחו של הטיפול, אני רק מאמין ויודע שעם האפשרות לבחור בין טיפול לאימון, יפנה כל אדם, על-פי הצורך והמטרה לשמה הוא הולך, לתחום הנכון עבורו. וטוב שישנן שתי אלטרנטיבות.
ואגב – קצר מועד אינו בהכרח מעקף או שטחיות – לפעמים אדם רוצה לעשות שינוי מאד נקודתי וזהו, הוא לא רוצה לפתוח עכשיו את כל עברו ולנבור בו. לפעמים פתיחה כזו גם יכולה להזיק לו, למשל במקרים בהם אין לאדם כוחות לפרק מנגנוני הגנה או להתמודד עם כאבי העבר. יתרה מזאת, הטיפול והאימון אפילו משלימים ותורמים זה לזה – ישנם אנשים שהיו שנים בטיפול וכשהגיעו אלינו לאימון פתאום הצליחו לעשות שינויים שייחלו להם זמן רב... כנראה כי שנות הטיפול יצרו אצלם את הקרקע שתאפשר זאת, אבל רק האימון יצר הנעה לפעולה. ולהיפך, לפעמים אחרי תהליך אימון שעושה שינויים אצל המתאמן הוא מרגיש שעכשיו יש לו את הכוחות, שלא היו לו בעבר, ואת הפניות הרגשית הדרושה, להיכנס לתהליך ארוך של טיפול. ככה אנחנו גם עוזרים אחד לשני או משלימים זה את זה. אני באמת חושב שמשקיעים יותר מדי מאמץ בניסיון להפוך את המקצועות הללו לניגודים ואויבים במקום לראות איזה גשר ושיתוף פעולה מקסים אפשרי פה. עוד אספר לך שיש לנו הרבה מאד סטודנטים ובוגרים מתחומים טיפוליים וזה רק הולך ומתגבר. הם באים אלינו, אחרי שנות ניסיון, בכדי לקבל כלים של הנעה לפעולה, חד משמעית. הם בד"כ יציגו אח"כ את עצמם כפסיכולוג ומאמן, כי הם מבינים את הערך המוסף של השילוב של שני התחומים.
5

כשאימון אינו מתאים

ש: באיזה מקרה תחליטו כי אין ביכולתם לסייע? 
ת: במקרים שאינם תחת הגדרת כשירות לאימון, כגון הפרעות נפש – לא מתחילים אימון כלל, או אם זה נודע רק במהלך התהליך מייד מפסיקים אותו. ובמקרים בהם אנחנו רואים, כמאמנים, שהאימון לא מתקדם, אם זה בגלל שהדינאמיקה של המאמן-מתאמן אינה מאפשרת זאת (לא נוצר מרחב בטוח לעבודה), אם בגלל שהמתאמן לא באמת נמצא עכשיו במקום המתאים. ואז צריך את ההוגנות והיושרה המקצועית לסיים את האימון, בעדינות ובמקצועיות, מצידו של המאמן, ולא להמשיך לקחת כסף על לא כלום.
 
Share