צור קשר
מלא פרטיך ואחד מנציגנו יצור עימך קשר בהקדם
מאשר קבלת
תכנים פרסומים

להיות סטודנטית

קבלו את שירה - סטודנטית בקורס אימון אישי שהחליטה לשתף אותנו בחווייה האישית שלה מהקורס. לא נגענו - שווה קריאה!

1

ההצעה המפתיעה

זו היתה הצעה מפתיעה... ובו זמנית גם לא... לכתוב בלוג של סטודנטית בקורס להכשרת מאמנים ועוד כזה שיהיה באתר הבית של קבוצת יוזמות!
זו היתה הצעה של ענת, המנחה. היא פשוט הצליחה בכמה שעורים לזהות ש"יש פער גדול בין היכולת שלי לבטא בדיבור את מה שאני מרגישה לבין היכולת שלי לבטא את אותן רגשות בכתיבה", כדבריה.
והיא צדקה!
זה משהו שמלווה אותי בערך מהיום שאני זוכרת את עצמי. איכשהו אני מצליחה תמיד לומר את הדבר הלא נכון, כאשר בתוך תוכי הכוונות שלי אחרות לחלוטין, אבל אם אני לוקחת דף וכותבת, זה יוצא בול.
אז עם השנים למדתי להשתמש בכלי הזה, בכתיבה, בעיקר מול האנשים החשובים בחיי – משפחה, בני זוג... כשנתקלתי בקושי או כשרציתי לומר מילים טובות, פשוט השארתי מכתב.
זה שירת אותי היטב, עדיין משרת, אבל לפעמים גם פוגע, כי זה מאפשר לי לא להתמודד פנים מול פנים.
כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, הייתי בטיפול, כמו כל סטודנט מצוי לפסיכולוגיה, והמטפלת כל הזמן ניסתה לקחת לי את הכלי הזה, כאילו להיכנס בו חזיתית וזה היה שגוי. ענת, לעומת זאת, ברוב חכמתה ואבחנתה החדה, אמרה לי ש"חסמים צריך למוסס, לפוגג, או למצוא דרך לעקוף אותם. לא להילחם בהם. לפעמים אפילו לא צריך להבין לעומק למה הם נוצרו. ואם עכשיו הכתיבה משרתת אותך יותר מאשר פוגעת, אנחנו נשתמש בה, אבל גם נאתגר אותה".
"איך נאתגר אותה?" תהיתי וענת אמרה "אם עד עכשיו כתבת רק במרחב המוגן שלך, מול הקרובים לך, עכשיו תכתבי לקהל הרחב, לכל מי שירצה לקרוא, מבלי שתהיה לך שליטה על זה".
"הממ" חשבתי לעצמי... "מה זה אומר בעצם?". "זה אומר שאת הולכת לכתוב בלוג באתר הבית של קבוצת יוזמות ולספר לכולם איך זה להיות סטודנטית בקורס הכשרת מאמנים, או נכון יותר, איך זה עבורך, לאן זה לוקח אותך, מה זה עושה לך בחיים..." ענת חייכה.
"אוקיי" עניתי, "נשמע מאתגר ועם זאת קצת מפחיד. אבל בסדר, קניתי. אני הרי לא אתן לאתגר להבהיל אותי!"
הבקשה היחידה שלי היתה שיהיה לי שם בדוי. את שאר הפרטים אני יכולה לחשוף, פחות או יותר, נראה עד כמה אעז.
אז נעים מאד – שירה – רווקה בת 32, לומדת בקורס הכשרת מאמנים של קבוצת יוזמות, עובדת כאשת משאבי אנוש בארגון גדול ומוכר, בתור מנהלת הדרכה ואת כל שאר הדברים תגלו בהמשך.
בהתחלה התלבטתי אם להירשם לקורס. דווקא במסגרת העבודה עברנו פעם הכשרה יומית של קואצ'ינג, ואולי בגלל שזה היה יומי זה השאיר אותי עם טעם מאד רע בנושא. זה היה נראה לי שיטחי ונורא טרנדי.
אני, שביליתי את מיטב שנותיי בלימודי תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, עם התמחות בפסיכולוגיה ארגונית הרי מכירה אנשים, יודעת מה מניע אותם, מיומנת לזהות תוך שניות את האג'נדה המוסתרת שלהם.... אז אותי ילמדו אימון???
כאילו דא??
אימון, שכל מי שרוצה לומד אותו בין שבועיים לחודשיים ופתאום יודע לעשות שינויים מרחיקי לכת בחייהם של אנשים.... יש גבול!
אך מסתבר, שיש דברים בגו.
ההיכרות הראשונה שלי עם קבוצת יוזמות היתה בהדרכה שתמיר, המנכ"ל, העביר אצלינו בארגון. משהו בנושא התמודדות עם שינויים ומשברים בשוק ההי-טק המטורף.
האמת, נהנתי מכל רגע!
היה שם משהו אחר, אחרי כל-כך הרבה הדרכות שעברתי בתפקיד, פתאום משב רוח רענן, הסתכלות שונה, מאד אנושית ומכילה ועם זאת מקצועית עד הפרט האחרון וכל-כך יישומית ויעילה. פעם ראשונה שיצאתי מהדרכה עם כלים אמיתיים לעשות תהליכים ולעודד צמיחה בקרב העובדים.
כמעט שנה אחר כך התקשרתי אליו, לתמיר. היה לי חשוב לתת לו פידבק חיובי, דווקא מתוך איזושהי פרספקטיבה והיה בי איזשהו צורך לדבר איתו, בלי להבין ממש למה.
ואז הוא דיבר איתי על קואצ'ינג...
הוא הפריך לי את כל הפרדיגמות (שזה סוג של סטיגמות או משהו קצת יותר מעמיק, כל מיני מחשבות שיש לנו על כל מיני דברים, שמונעות מאיתנו להתקדם. קחו בחשבון שמדי פעם אזרוק כאן מילים של קואצ'ינג, גם כדי לתת לכם קצת מושג מהמעט שאני יודעת כרגע וגם כי חלק מההכשרה זה להיות "מדוייקים" באמירות, כמו שענת אומרת בערך כל שעור. ולהשתמש במילים הנכונות, שזה בעצם גם מתקשר לחסם האישי שלי שהביא אותי בכלל להתחיל עם הבלוג הזה!!! רק עכשיו קלטתי את זה, איזה מדהים איך הכל תמיד קשור ושם דבר לא מקרי בעולם הזה!).
אז תמיר גרם לי להבין שאימון זה דווקא כן תחום מעמיק, שלימודי אימון זה לא זבנג וגמרנו, שזה מכריח אותך לעבוד על עצמך קודם כל ולאורך זמן, שביוזמות לא מקבלים כל אחד ללימודים, יש ראיונות קבלה ומחפשים בכל אחד את המשהו הזה הייחודי שלו שיאפשר לו להיות מאמן טוב.
זה כבר שימח אותי, ההסתכלות המקצועית הזו.
אחר-כך הוא גם סיפר לי שביוזמות הלימודים הם בחסות של אוניברסיטת בר-אילן, שזה בכלל נשמע לי סבבה. אני לא יודעת אם יש עוד בית-ספר שיש לו חסות אקדמית, אבל ככל ששמעתי, יוזמות הם היחידים. אשכרה רציניים שם.
ועדיין אמרתי "לא, תודה".
כי אני פסיכולוגית ארגונית... יש כבוד... מה עכשיו קואצ'ינג ולמי בכלל יש זמן ומה זה כבר יכול לתרום לי?
כי ככה אני (משפט רע! גישה גרועה! צריכה להיפטר מזה בהקדם) – עצלנית? מתנשאת? בטוחה שיודעת הכל?
כל התשובות נכונות, לצערי, אבל לפחות אני כבר מודעת אליהן, זה שלב התחלתי לשינוי, לא?
בדיוק 24 שעות לאחר מכן היה מהפך!
סתם, אני מנסה ליצור דרמה... ממש לא מהפך, פשוט עוד מקרה שגרם לי לחשוב אחרת, כמו שקורה פעם בכמה זמן...
בוקר רגיל כמו כל בוקר, אני מגיעה לעבודה, ישר לקפיטריה, לשתות קפה של בוקר עם סיגריה ראשונה. בחוץ ניצן כבר ממתינה לי, צמודה לסלולרי עם שיחת ועידה, מסמנת לי שעוד 5 דקות היא מסיימת.
רבע שעה אחרי היא מנתקת את השיחה, אני כבר בסיגריה השניה עם כוס קפה ריקה, ממהרת לישיבת בוקר עם איזה מנהל מחלקה ואז היא זורקת לי "אני מתפטרת".
"מה?" אני בהלם. ניצן, אחת הנשים היותר מוערכות במחלקה שלנו, זו שכולם צופים לה עתיד מזהיר כמנהלת משאבי אנוש בעתיד... "פרטי, נמקי והסבירי במיידי כי יש לי בדיוק רבע שעה עד לישיבה" אני אומרת לה.
"מתפטרת, עוזבת, הולכת, לא חוזרת, ממשיכה למקום אחר" היא עונה "מה לא ברור בזה?".
"טוב, את הטיית הפועל הבנתי" אני אומרת "אבל מה קרה? מאיפה זה בא פתאום?"
"את יודעת, עייפות החומר, צורך בשינוי. חוץ מזה, ממתי בדיוק אני הולכת בתלם?"
מה שנכון, לא ניצן תלך בתלם, אני חושבת לעצמי.
מקוצר מקום, רק אספר לכם שבסופו של דבר ניצן סיפרה לי שהיא לא מרוצה מהעבודה הרבה זמן, וכל התנאים והמשכורת והכל מאד הקשו עליה לקבל החלטה לעזוב את התחום הזה, דבר שרצתה לעשות מזמן.
מה שעשה את השינוי זה תהליך אימון אישי שעברה עם מאמנת מדהימה, כהגדרתה, שעזרה לה להבין שהיא לא עושה שינוי בגלל כל מיני תירוצים שהיא מספרת לעצמה כבר הרבה שנים.
"אז מה?" הגבתי בנימה מזלזלת "הלכת למאמנת והדבר הראשון שהיא עשתה זה לגרום לך לעשות שינויים חסרי אחריות בחיים... כמה מתאים לתחום הרדוד הזה..."
"ממש לא" ניצן אמרה "האמת שהמאמנת הזאת, שהיא פשוט שאקלית, דווקא אמרה שזה כל-כך לא נכון לחשוב שבאת לאימון ובום, התגרשת, החלפת עבודה, ארזת תיק ונסעת להודו. זה היה תהליך ארוך, שקלתי המון דברים, רק שסוף-סוף מצאתי את האומץ להסתכל פנימה, ולא בשביל לנבור ולהתפכסלג, כמו שעשינו שנים בתואר הראשון" ניצן קרצה לי "דווקא ממקום אחר לגמרי – אחראי, מכוונן, מבקש את האמת ובעיקר מחוייב לעשיה. ואז הבנתי שכאן זה לא המקום שלי, שלמדתי את התחום הזה מסיבות חיצוניות ושיש משהו אחר שאני באמת באמת רוצה לעשות. ולא החלטתי לעזוב ברגע שהבנתי את זה, אלא רק אחרי שעשיתי תוכנית פעולה והתחלתי לפעול למקום החדש, שכבר ממש בקרוב יוצא לפועל, אבל זה עדיין בגדר סוד, את תהיי בין הראשונים לדעת, אל תדאגי".
השיחה שלנו נמשכה עוד קצת וכשכבר קמתי ללכת לישיבה ניצן אמרה לי "אני ממליצה לך ללכת אליה, היא באמת מדהימה. קוראים לה שחר והיא למדה את זה לעומק, לא סתם באיזה מכללה קקיונית. היא בוגרת של קבוצת יוזמות".
זהו, יותר מזה לא הייתי צריכה...
עד כמה שאני מחוברת לקרקע, אני גם מאד קשובה לסימנים ששולח לי הייקום.
אם יום אחרי השיחה עם תמיר חברה טובה שלי, שאני מאד מעריכה את היכולות שלה, ממליצה לי על מאמנת בוגרת יוזמות, כנראה שאני צריכה להיות שם מאיזושהי סיבה, שכרגע לא ברורה לי.
אז אני כאן, שוב בספסל הלימודים, שוב שעורי בית וחברים לכיתה ומחברת יפה עם שער גדול ואפילו מצאתי את הקלמר מהתואר השני, כי אני אוהבת שיש לי מלא עטים בכל מיני צבעים...
רק שהפעם, הפעם אני גם מדווחת על זה און-ליין לעולם...
הולך להיות פנ-טס-טי! (כמו שאחיינית שלי בת 10 אומרת)!
2

ערכים

נכנסתי הביתה לפני חצי שעה, 10 בלילה, מתה מרעב (נו טוב, יצאתי מהבית ב7 בבוקר...) ישר למקרר (איזה כייף שנשאר אוכל משבת!) ומייד התיישבתי לכתוב.
אני מרגישה כאילו הזריקו לי אדרנלין, לא חשבתי שככה זה ירגיש אחרי יום עבודה ולימודים, אבל יש משהו בקורס קואצ'ינג הזה שעושה את זה, כנראה, איזה כייף!!!
זה כבר מפגש רביעי שלנו וזה לא משתנה, התחושה הזו, האנרגיה שמציפה אותי כשאני שם ונשארת איתי עד למחרת, כאילו זה מדליק איזה ניצוץ פנימי שכבר שכח שהוא קיים.
רוב הסטודנטים יותר מבוגרים ממני, אני הצעירה שבחבורה. אחלה אנשים, מאד מגוונים – החל ממנהלת בנק ואיש עסקים מצליח ועד מישהי שעזבה לא מזמן עבודה בתחום החינוך ומחפשת דרך חדשה, ובאמצע קשת רחבה של סוגים שונים של אנשים ומקצועות, שלפעמים לא ברור מה מחבר בניהם, אם בכלל.
זה נחמד... תמיד הייתי רגילה ללמוד בקבוצות הומוגניות כאלה, הרבה אנשים שקל להגדיר אותם כשייכים לאותה קטגוריה, עד כדי שעמום לעיתים. פה זה שונה, כאילו לא משנה מי אתה ומה אתה עושה, איכשהו האימון מתקשר אליך.
וזה ממש ככה!
כשהקשבתי לכל אחד ואחת בסבב היכרות הקצר שעשינו במפגש הראשון, וכל אחד התבקש לומר למה הוא נרשם לקורס, לכולם, ללא יוצא מהכלל, היה "תירוץ" כל-כך מתקבל על הדעת ולא היה שם אפילו מישהו אחד ששאלתי את עצמי איך זה מתחבר אליו.
ועדיין... היו שם מסיכות...
כולם קישרו את הלימודים לתחום הקריירה, לרצון לעשות שינוי או להתפתח מקצועית ואף אחד לא אמר בפשטות שהוא רוצה ללמוד אימון בשביל עצמו. גם אני לא, למרות שמתחת לפני השטח אני די בטוחה שרובם באו גם בשביל זה, כולל אותי. אני מניחה שזה היה סימפטום של התחלה וחשדנות, כשאתה עדיין לא מכיר את האחרים ולא מוכן לחשוף את כל הקלפים וזה בסדר גמור.
מעניין מתי יבוא השינוי??
לפחות כבר ספגנו קצת ענווה והמשפט שהיה שגור בפינו לאורך המפגשים הראשונים "אני כבר מאמן/ת באופן טבעי..." כמעט ולא נשמע.
בהתחלה כולנו חשבנו שאנחנו מאמנים, גם אני כמובן. הייתי בטוחה שרק בגלל שאנשים תמיד מתייעצים איתי, שאני יודעת להקשיב, שיש בי סבלנות ואמפטיה, אני כבר מאמנת. כולה באתי בשביל לסמן וי על התעודה.
אז זהו, שלא, ממש ממש לא!
אני לא מאמנת ולא נעליים, גם אם יש בי תכונות ואיכויות שתורמות ומקדמות אותי לשם. יש לי עוד כל-כך הרבה מה ללמוד, וכל שעור אני נדהמת מחדש עד כמה התחום הזה הרבה יותר עמוק ומשמעותי ממה שחשבתי שהוא.
ועדיין... הפסיכולוגית שבי לא מרפה... עקשנית משהו...
כמעט בכל שעור אני פתאום שומעת את עצמי אומרת משהו בסגנון "אי אפשר לראות את זה רק כך, הרי מתחת לפני השטח יש סיבות והסטוריה שהובילה לזה.... בלה... בלה... בלה...." ואז ענת מזכירה לי שוב שזה נכון, אבל אנחנו לומדים קואצ'ינג ולא טיפול.
אוףףףףףף.... ההבחנה הזאת כל-כך דקה לפעמים שזה מה זה מבלבל.
בכל מקרה, אחרי שהבנו שאנחנו לא מאמנים, עדיין, כשהנחנו את הידענות בצד (אני הצלחתי קצת לצמצם את היציאות הפסיכולוגיסטיות שלי, המנהלת שכבר קראה לפחות 3 פעמים כל ספר שנכתב על אימון הפסיקה להסביר לענת את הגישה הרוחנית/חווייתית/הוליסטית או וואטאבר, הבחור מחברת הסלולר הבין שזה שהוא יספר כל שעור על תהליך האימון העיסקי שהם עברו בחברה לא יביא אותו רחוק וכל השאר גם) התחלנו באמת להקשיב.
ומסתבר שיש למה להקשיב!
למדנו כבר על מה זה אימון ולמה זה טוב ולמה עכשיו, למדנו על שינויים (וזה מאד שימח אותי לקבל שוב אישור מענת ששינוי זה גם משהו קטן ושבאימון אין הכוונה להפוך את החיים ללא אחריות), למדנו על מודל הכוכב, שזו הגישה שקבוצת יוזמות עובדת על פיה, משהו שלהם שהם פיתחו ולמדנו על הערכים שלנו...
זה היה מפגש שהרעיד לכמה מאיתנו את האדמה מתחת לרגליים!
ערכים זו מילה כל כך טהורה ועם זאת כל-כך זנוחה בחיינו היום... כי כשכל מה שרואים מסביב זה האח הגדול והישרדות... מאיפה יש לנו בכלל את החוצפה להוציא את המילה הזו מהפה שלנו???
לי באופן אישי אין בכלל טלויזיה בבית. זה קרה במקרה, כשלפני שנתיים התקלקלה לי הטלויזיה ולא היה לי כסף להוציא על חדשה, כי היו דברים דחופים יותר, אז אמרתי לעצמי שזה יידחה קצת.
לאט לאט התרגלתי לזה ואפילו התחלתי להנות. פתאום מצאתי המון זמן לדברים אחרים, מהותיים יותר – חברים, ספרים, חדר כושר ובעיקר – זמן איכות עם עצמי.
ואז, אחרי כמה חודשים, כמעט שכחתי מה זה טלויזיה.
הדבר היחיד שהתמדתי בו היה ללכת לניצן לראות את כוכב נולד. זה היה הערב שלנו, בלי הפרעות, בסבבה. היינו שרות עם המתחרים, שופטות אותם בלי בושה וגם את השופטים, מנהלות הימורים על מי יינצח ומתלהבות כמו ילדות בנות 12... אבל גם זה נעלם בערך לפני שנה, שכאפילו כוכב נולד הדרדר לשיא השעמום מבחינתי ולא היה שווה את הטירחה.
מאז נפרדו דרכינו סופית – אני והתקשורת. עיתונים הפסקתי לקרוא לפני הרבה שנים, כשחזרתי מהטיול הארוך שלי בהודו. שם הבנתי שישנם שני דברים מיותרים – עיתונים ושעון. תתפלאו עד כמה אפשר לפתח תחושת זמן פנימית כשאין לך שעון. מאז שאני בלי שעון אני מגיעה תמיד בזמן... מצחיק, לא?
לרגע היה נדמה לי שסטיתי מהנושא של הערכים, אבל זהו, שלא. כי לכל המקומות הללו חזרתי כשעשינו כל מיני תרגילים למצוא את הערכים שלנו.
בהתחלה, כשענת אמרה לנו לכתוב במחברת את הערכים המרכזיים שלנו כתבתי כל מיני מילים יפות כמו אושר, קבלת האחר ללא תנאים, נתינה, אהבה בלתי מותנית...
ואז היא באה אלינו בהפוכה ועשתה לנו מין תרגיל אסוציאציות כזה שבו אנחנו צריכים לחשוב ולתאר כל מיני תקופות מאושרות ואומללות בחיים שלנו.... מפה לשם היא בסוף הסבירה שבתקופות המאושרות אנחנו מביאים את הערכים לידי ביטוי מקסימלי ובתקופות האומללות, לא ואם בוחנים לעומק מה היה שם באמת אז מגיעים לרשימת הערכים האמיתית, ולא זו שנחמד לנו לחשוב על עצמינו ולהציג כלפי חוץ, כמו מה שכתבנו בהתחלה.
וואללה!
באמת נחמד לי לחשוב על עצמי כמישהי שכל היום נמצאת בנתינה, אבל תכלס, אני עושה מזה הרבה פחות ממה שהייתי רוצה...
וכן, לומר שאהבה בלתי מותנית וקבלת כל אחד כמו שהוא זה נר לרגליי זה ממש נשמע טוב, אבל גם אני לא נקיה משיפוטיות.
אז אולי יש בי את היכולת לאהוב את כל העולם (כי זה מרחוק, בלי מחוייבות??), אבל לאהוב אדם אחד שחי ונושם איתי זה כבר הרבה יותר מסובך. 
אז אהבה זה ערך שלי או לא??
נשארתי קצת מבולבלת ואם אני מבולבלת זה סימן שגרמו לי לחשוב, כי אני הרי תמיד יודעת הכל, זוכרים?? חושבת שיודעת כל, גם כשכמעט לא יודעת כלום!
אני צריכה לחשוב על העניין הזה... אהבה... משהו שחשבתי שהוא ערך מהותי בחיים שלי, שאני מונעת מאהבה, שאני לא נמצאת במקום שאין בו אהבה, שאם אין לי אהבה שום דבר לא שווה...
אני כן חושבת שזה ערך, רק שנראה לי שהוא מעוות אצלי קצת, שאיכשהו שמתי את הערך הזה בבועה מנותקת ופנטזיונרית שבכלל לא יכולה להתממש במציאות ואולי בגלל זה אני בת 32 ועדיין רווקה...
אם תסלחו לי לרגע על חוסר הצניעות ותאפשרו לי להסתכל על עצמי מהצד - אני הרי נראית טוב, משכילה ואינטיליגנטית, מצחיקה, אנשים מאד אוהבים אותי ומתחברים אלי ישר... אז מה בעצם קורה פה??? איך זה שאין לי אהבה??
עכשיו אין, היו בעבר, אבל יכול להיות שמה שהיה בעבר בעצם לא היה אהבה???
וואוו... נהייה לי כבד פתאום... המפגש הזה מביא אותי למקום לא פשוט שבו אני צריכה לנסות בכלל להבין עם עצמי מה כל המילים היפות האלה של הערכים אומרות ואם בכלל יש להן כיסוי וזה לא פשוט, אף פעם לא עצרתי לבחון את הדברים האלה לעומק.
יפה להם ליוזמות, שיחקו אותה...
אין לי כרגע תשובות, זה באמת משהו שאני צריכה לבחון עם עצמי וזה בסדר, כי כמו בכל שעור גם הפעם קיבלנו שעורי בית, כך שאין מנוס מלפתור את הנקודה הזו.
אז בנימה אופטימית זו אני אלך לישון על זה, אולי בלילה יגיעו התשובות...?
המלצה שלי אליכם – תבחנו את הערכים שלכם, רק ראו הוזהרתם – זה יכול לקחת אתכם למקומות שלא העזתם להתבונן בהם מעולם!
יש לכם אומץ?
3

הנעה לפעולה

אני כבר שבועיים יושבת על הבלוג הזה ולא יוצא לי כלום...
אז כן, המפגשים ממשיכים וקורים המון דברים, אבל הכל מתגמד אצלי לעומת מה שקורה מסביבנו ואני מוצאת את עצמי מתחילה לכתוב ולא מצליחה לגמור אפילו משפט.
סוג של חסם אולי?
זה לא שאני מפחדת, ממש לא, למרות שמה שקורה היום בדרום מחזיר לי זכרונות מלפני שנתיים וחצי, כשאנחנו כאן בצפון היינו תחת לחימה.
אני גם מאד בעד המבצע הזה, עם כל זה שכמו אז, גם היום אני מכירה אח של וחבר של ובן של שנמצאים שם בעזה, וכל פעם שמדווחים על נפגעים והרוגים אני מוצאת את עצמי מרימה טלפונים לברר שכולם בסדר.
ועדיין... זה חסם כתיבה, אולי מהסוג של הפרופורציות??
הכל נראה כל-כך חסר משמעות ולא חשוב לעומת התפילה היום-יומית לאבינו שבשמיים שכולם יחזרו בשלום ושנצליח, אחת ולתמיד, למגר את הרשע הזה ולסתום עליו את הגולל.
בכלל, אני מרגישה שאני בסוג של תקיעות...
במלחמת לבנון השניה הייתי בעשיה ופעולה – כל יום שישי ביקור פצועים ברמב"ם עם עוגות ואוכל תוצרת בית ונסיעה לגבול הצפון להביא אוכל וקצת אהבה לחיילים.
אבל הפעם, הפעם אני לא עושה כלום מלבד לתמוך מוראלית ולהתפלל ולפעמים אני קצת כועסת על עצמי שבזה זה מתמצא.
אין לי תשובה מה שונה בי הפעם... זה לא שפחות אכפת לי, זה לא שאני יותר מפחדת וזה לא שאני לא יכולה לקום ולעשות מעשה... זה אולי המרחק, עד כמה שזה עצוב להודות בזה... המרחק מונע מבעדי מלפעול.
כנראה שכברחתי לחדר האמבטיה שלי בכל פעם שהיתה אזעקה אז, לפני שנתיים וחצי, כשהבומים מהרחוב מעלי ומתחתיי נשמעו כל-כך קרובים, כשמצאתי את עצמי יחידה בבניין נטוש, לא מוכנה לזוז מילימטר מהבית ובוטחת בהוא שם למעלה שהכל יהיה בסדר, כנראה שאז התחושה הממשית של המלחמה הניעה אותי לפעולה, בלי בכלל למצמץ ודווקא היום, כשזה רחוק ממני, כשהתחושות היחידות שאני מקבלת על המלחמה הן מתוך החדשות שאני רואה באינטרנט ושומעת ברדיו, שפתוח אצלי בלי הפסקה, אז הדחף הזה לא פועל.
כמה אירוני שבדיוק לפני כמה שעורים דיברנו על תוכנית הפעולה, אחרי החזון והערכים וכל מה שקדם לזה.
תמיר העביר את השעור, השעור הראשון שלנו איתו, והיה מדהים. איך קולטים על בנאדם שהוא חי את התחום הזה, שהוא מדבר את מה שהוא עושה.
והשעור האישי שלי משם היה שאני מאד מאד טובה בלהיות והרבה פחות טובה בלעשות...
תנו לי לפנטז, לחלום, להאמין שמחשבה יוצרת מציאות, שאנחנו מזמנים דברים לחיינו וכל הבלה בלה הרוחניקי הזה – בזה אני אלופת עולם!
אבל אז גם מגיע הרגע שצריך לתכנן ולפעול ולהתמיד ושם בדיוק אני נופלת... מתאדה... נאלמת דום ומוותרת בקלות.
אז באיזשהו שלב בשעור תמיר שאל אותי למה... למה זה קורה ומתי זה לא קורה ואם יש תקופה בחיים שאני זוכרת את עצמי פועלת ועושה ומה הניע אותי והתקופה המשמעותית ביותר שעלתה לי בראש היתה של המלחמה, אז, לבנון השניה...
וקיבלתי שעורי בית לנסות להבין מה היה שם שהניע לפעולה ועשיה ממוקדת ותכליתית וכמו תמיד, שאין שום דבר במקרה, גם כאן... שבועיים אח"כ מצאתי את עצמי עם כל עם ישראל בעוד מלחמה.
אז מה באמת היה שם שהניע אותי?
הערכים של אחדות ונתינה, שהיו ערכים אמיתיים ולא סתם מילים יפות; התחושה שאנחנו עומדים עם הגב לקיר... שישבנו בחיבוק ידיים זמן רב מידי וחיכינו שדברים יקרו מעצמם עד שהגיעו מיים עד נפש וכבר אין ברירה אלא לעשות; תחושת השליחות שאי אפשר להסביר אותה אבל היא בוערת וחיה במלוא עוצמתה; הצורך העז לעשות משהו, קטן ככל שיהיה, כי כל מעשה קטן מצטרף לעוד הרבה כאלה ובסוף המסה הקריטית היא משמעותית;
ואולי עוד הרבה מאד דברים שאני לא חושבת עליהם כרגע...
אני עוד צריכה להבין עם עצמי את הנקודה הזו ואני רוצה למצוא את המתג הזה שמבעיר בי את אש הפעולה מבפנים, כי להכריח את עצמי אני יכולה, אם אני רוצה, אבל לפעול בדבקות ובעירה פנימית זה הרבה מעבר.
אז זה לא בלוג רגיל ואולי לא ממש העברתי לכם את התחושה של מה שעובר עלי בקורס ואני בטוחה שתסלחו לי על כך, כי כל מה שבעצם רציתי לומר זה שאני משוועת לשקט שיבוא על כולנו, מהצפון ועד הדרום, שלא יהיה מישהו אחד בעולם שיעז לאיים עלינו ושכולם יחזרו הביתה בריאים ושלמים, כולל רון ארד וגלעד שליט.
ואסיים בשיר מקסים של יהודית רביץ, שיר שאני מוצאת את עצמי שרה הרבה בימים שכאלה
 
שלח לי שקט טוב מוגן
שלח לי שקט מענן
שלח לי שקט ממוכן
לשמוע שקט לא מכאן
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.
שלח לי שקט מאורגן
שלח לי שקט מעודכן
שלח לי שקט מפואר
תשלח לי שקט מהכפר
תשלח לי שקט בקופסא, מארץ רחוקה.
שקט, שקט, שקט, שקט מופתי
מיום הולדתי עד יום מותי
שקט עד יום מותי.
שלח לי שקט מהודר
שלח לי שקט מאולתר
שלח לי שקט ירחי
תשלח לי שקט בין כוכבים
תשלח לי שקט בקופסא מארץ רחוקה.
שקט, שקט
4

הפרקטיקום

הזמן טס לי מאז שהתחלתי את הקורס הזה...
עבודה, לימודים ובשבועות האחרונים גם הפרקטיקום...
לגמרי שכחתי לספר לכם שכבר התחלנו את הפרקטיקום....
ה פ ר ק ט י ק ו ם
בשביל מי שלא מכיר את המילה הכוונה היא לסטאז' או עבודה מעשית או התמחות או כל מילה אחרת שמשמעותה למידה על רטוב, על אמת, התנסות או תכל'ס...  לעסק ...
ומה שזה אומר בקורס הכשרת מאמנים של קבוצת יוזמות זה להעביר תהליך אימון של 10 מפגשים למתאמן – 10 מפגשים שבהם אתה לגמרי לבד עם המתאמן, למשך שעה... מה שנקרא לזרוק למיים...
והמיים קרים בהתחלה... אפילו קפואים!
לוקח זמן להכניס רגל אחת ואח"כ את השניה ואז להתרגל לאט לאט לקרירות הזו המפחידה (כי מי אני ואיך זה שעוד לא נהייתי מאמנת ולא למדתי הכל וכבר אני אמורה לעשות למישהו אימון ומה יקרה אם פתאום אני לא אדע מה לשאול ואיך להגיב ומה לעשות...???)
מפתיע משהו... הקרירות הזו עברה לי די מהר, ולא בגלל שאני כזאת שאקלית או מוכשרת... פשוט בגלל שההכנה שעברנו בכל המפגשים עד אז והפרגון והאמון של ענת ותמיר והתחושה שיש מי שנמצא שם איתך, גם אם רק מטאפורית או רוחנית ובעיקר הליווי הצמוד במיילים ובטלפונים בין המפגשים פשוט הופכים את המיים הקרים לחמימים ואח"כ חמים, עד שכבר כמעט ושכחתי שאני נמצאת שם לגמרי לבד והפחד התחלף לו בהתרגשות עצומה וציפיה למפגש הבא...
אנחנו מחוייבים להעביר בקורס 2 תהליכי אימון – אחד נקרא אימון עמיתים, שזה אומר שחילקו אותנו לזוגות בכיתה וכל זוג עושה אחד לשני אימון אישי, מחוץ לשעות הלימודים. השני זה פרקטיקום חיצוני, שזה למישהו שאני בכלל לא מכירה, מישהו מבחוץ.
ודווקא בא לי לספר לכם על האימון עמיתים... שאני עושה אותו עם מיכל (שם בדוי כמובן). מיכל שמנהלת עסק משפחתי מצליח, אליו נכנסה מייד שסיימה את התואר השני במינהל עסקים.
חמודה מיכל... בניגוד אלי, היא מחליטה ועושה... מלאת עשייה ועיסוקים ורעיונות...
בהתחלה חשבתי שזה גדול עלי... מיכל התותחית, מי אני שאעשה לה אימון, אבל אז החלטתי שממש לא... אני יכולה לעשות לה אימון מעולה!
החלטתי וזה אכן קרה!מילים יוצרות מציאות...
לא אתן כאן יותר מדי פרטים על מיכל, ממקום של אתיקה מקצועית (יפה לי שכבר עכשיו יש לי אתיקה מקצועית...), רק אולי אספר על כמה דברים לא קורים סתם (שאת זה כבר אמרנו, לא?)
כמה הכול כל-כך נכון וכל מאמן מקבל את המתאמן שהוא צריך לקבל ולהיפך...
מיכל, זו שהציגה את עצמה כאישה מצליחה ועצמאית ויודעת מה היא רוצה ואיך להשיג את זה... דווקא מיכל הזו גילתה באימון שיש עוד מיכל, מיכל שעשתה כל מה שהיא יכולה בשביל להתחבא מתחת למיכל הזוהרת, החיצונית, זו שאי אפשר שלא להוריד בפניה את הכובע על כל ההצלחות שלה.
כי מה שהתברר למיכל, די מהר האמת, זה שהיא בעצם לא ממש רצתה להיכנס לעסק המשפחתי המצליח הזה, שהיא עשתה את זה כדי להוכיח למשפחה שלה שהיא מוצלחת, כי הציפייה המשפחתית שכל האחים והאחיות יעברו את אותו מסלול של צבא (כולל קצונה כמובן), טיול של חצי שנה בדרום אמריקה, לימודי כלכלה תואר ראשון ומנהל עסקים תואר שני (בחו"ל כמובן) והצטרפות מיידית לעסק המשפחתי המשגשג – הציפייה הזו הניעה אותה יותר מכל דבר אחר.
אז נכון שהיא מעולה במה שהיא עושה ונכון שהיא הצליחה לקדם את העסק הזה אפילו יותר משני האחים שלה, ונכון שיש לה משכורת וסטאטוס ונסיעה שנתית לחו"ל באופן קבוע וחשבון בנק שאני יכולה רק לחלום עליו...
אבל זה פשוט לא מספיק, מסתבר...
לא כי היא רוצה עוד ועוד... פשוט כי מה שמיכל גילתה על עצמה במהלך הקורס ובפרקטיקום שלנו זה שהנשמה שלה בכלל רוצה להיות הרבה יותר בבית עם הילדים והבעל, הרבה יותר זמן פנוי לעצמה והאמת... אולי אפילו מקצוע אחר, משהו שלא קשור לעולם העסקים האגרסיבי והפלצני שבו היא חיה כבר כמה שנים טובות.
מיכל היא סוג של מראה עבורי... מראה שמאותתת לי להיזהר ולהישמר, לשים לב לבחירות שלי כבר עכשיו, כדי ליצור לי את העתיד שאותו אני באמת רוצה ועל כך אין לי מילים להודות לה.
זה רק על קצה המזלג... אעדכן בהמשך...
אז טיפ קטן לדרך – תפקחו את העיניים ותקשיבו, מעבר למילים, למה שהיקום לוחש לכם... כי כל אדם שאתם פוגשים היום בא לומר לכם משהו על עצמכם...
5

קבלו את שירה החדשה

עבר הרבה יותר מדי זמן מאז הבלוג האחרון שלי...
הרבה יותר מדי זמן במונחים של שירה הפרפקציוניסטית, שתמיד עושה הכל ב100%, שכל מה שהיא נוגעת בו הופך לזהב... שירה ההיא, שחשוב לה להוכיח שאין הר שהוא גבוה מדי ושהשמיים הם ממש לא גבול.
שירה שהתחייבה לספק בלוג כל שבועיים וממש לא עמדה בציפיות.
שירה שאולי לראשונה בחייה פשוט איכזבה!
אני קוראת לה שירה ההיא, כי סוף-סוף היכרתי גם את שירה השניה – שירה שמרשה לעצמה גם "לקחת פסק זמן ולא לחשוב... לשבת מול הים ולא לדאוג... לתת לראש לנוח מהפיצוצים... לתת ללב לנוח מהלחצים..."
זו שירה חדשה, משודרגת, שירה שבנתה את עצמה לאט לאט, אולי במשך שנים, שירה שחיכתה למקום ולזמן המדוייקים בשביל להרים את הראש ולצעוק " הי.... אני כאן! ואני כאן בשביל להישאר!"
והזמן והמקום שאיפשרו לשירה הזו להופיע במלוא יופיה והדרה היה באימון עמיתים שהתחלתי לספר לכם עליו בבלוג הקודם, זה שאני עושה עם מיכל.
מה שהניע את זה היה מפגש שתמיר העביר לנו בקורס, שבו הוא עשה לנו תרגיל בקלפים. ומכל עשרות החבילות שהיו מונחות להן בשקט על השולחן לא בחרתי בהצלחה, לא בהגשמה, לא במימוש עצמי.... באופן הכי לא צפוי בעולם בחרתי קלף של מנוחה.
יצאתי מהמפגש הזה עם המון סימני שאלה למה דווקא הקלף הזה ומה זה אומר ומאיפה זה בכלל הגיע... והמשכתי לבדוק את זה עם מיכל, באימון עמיתים שלנו.
ומאז, לאט לאט, בשקט וברכות שמאפיינים אות שירה החדשה, היא התנחלה אצלי עמוק בתוך הנשמה.
ברוב חוכמתה ועדינותה הנשית היא לחשה לי שהחיים הם לא מרוץ, שההגעה למטרה לא שווה כלום אם פיספסתי את העצים וציוץ הציפורים שבדרך, שמי שלא עוצר להריח פרח או להתבונן בחיוך של תינוק לא מחובר בכלל ליופי שביקום ואז הוא גם לא מחובר בכלל לנשמה שלו.
והפעם, הרבה בזכות הקורס ולא מעט גם בזכות מיכל, שכמו שאמרתי אז, מהווה עבורי סוג של מראה, של מישהי שרצה משוכות בלי בכלל להתאמץ, אבל משלמת מחיר מאד גדול בשביל זה, בזכות היכולת שלה להאיר לי דברים בפרקטיקום, אחרי המפגש של תמיר, למדתי להקשיב לעצמי.
אומרים שמי שלא יודע להקשיב לעצמו גם לא יודע להקשיב לאחרים. אצלי זה דווקא כן עבד ככה.
ידעתי להקשיב לכולם... ניחנתי ביכולת לאבחן את הניואנסים העדינים ביותר בנפשם של אחרים, לשמוע את מה שנאמר מעבר למילים ולהיות שם עבורם
אבל לעצמי... עד כמה שרציתי לחשוב שאני קשובה... הייתי אטומה כל-כך.
עם כל הרוחניות שמלווה אותי וכל הרגישות שהביאה אותי לתחומי הייעוץ מלכתחילה, לעצמי לא ויתרתי מעולם.
אז אם בהתחלה כעסתי על עצמי שאני לא כותבת בלוגים כמו שהתחייבתי, היום אני כבר לא כועסת, זה בסדר, אפילו בסדר גמור.
אמרתי את זה לענת, שאני אכתוב בקצב שנכון לי באמת... גם אם זה עניין של בערך שלושה חודשים עד סיום הקורס.
כי מה שחשוב זה שכשאני מספרת לכם, זה אמיתי, זה מבפנים, זה שלי
ועכשיו זה גם שלי באמת... של שירה החדשה!
Share