זו היתה הצעה מפתיעה... ובו זמנית גם לא... לכתוב בלוג של סטודנטית בקורס להכשרת מאמנים ועוד כזה שיהיה באתר הבית של קבוצת יוזמות!
זו היתה הצעה של ענת, המנחה. היא פשוט הצליחה בכמה שעורים לזהות ש"יש פער גדול בין היכולת שלי לבטא בדיבור את מה שאני מרגישה לבין היכולת שלי לבטא את אותן רגשות בכתיבה", כדבריה.
והיא צדקה!
זה משהו שמלווה אותי בערך מהיום שאני זוכרת את עצמי. איכשהו אני מצליחה תמיד לומר את הדבר הלא נכון, כאשר בתוך תוכי הכוונות שלי אחרות לחלוטין, אבל אם אני לוקחת דף וכותבת, זה יוצא בול.
אז עם השנים למדתי להשתמש בכלי הזה, בכתיבה, בעיקר מול האנשים החשובים בחיי – משפחה, בני זוג... כשנתקלתי בקושי או כשרציתי לומר מילים טובות, פשוט השארתי מכתב.
זה שירת אותי היטב, עדיין משרת, אבל לפעמים גם פוגע, כי זה מאפשר לי לא להתמודד פנים מול פנים.
כשהייתי סטודנטית לתואר ראשון בפסיכולוגיה, הייתי בטיפול, כמו כל סטודנט מצוי לפסיכולוגיה, והמטפלת כל הזמן ניסתה לקחת לי את הכלי הזה, כאילו להיכנס בו חזיתית וזה היה שגוי. ענת, לעומת זאת, ברוב חכמתה ואבחנתה החדה, אמרה לי ש"חסמים צריך למוסס, לפוגג, או למצוא דרך לעקוף אותם. לא להילחם בהם. לפעמים אפילו לא צריך להבין לעומק למה הם נוצרו. ואם עכשיו הכתיבה משרתת אותך יותר מאשר פוגעת, אנחנו נשתמש בה, אבל גם נאתגר אותה".
"איך נאתגר אותה?" תהיתי וענת אמרה "אם עד עכשיו כתבת רק במרחב המוגן שלך, מול הקרובים לך, עכשיו תכתבי לקהל הרחב, לכל מי שירצה לקרוא, מבלי שתהיה לך שליטה על זה".
"הממ" חשבתי לעצמי... "מה זה אומר בעצם?". "זה אומר שאת הולכת לכתוב בלוג באתר הבית של קבוצת יוזמות ולספר לכולם איך זה להיות סטודנטית בקורס הכשרת מאמנים, או נכון יותר, איך זה עבורך, לאן זה לוקח אותך, מה זה עושה לך בחיים..." ענת חייכה.
"אוקיי" עניתי, "נשמע מאתגר ועם זאת קצת מפחיד. אבל בסדר, קניתי. אני הרי לא אתן לאתגר להבהיל אותי!"
הבקשה היחידה שלי היתה שיהיה לי שם בדוי. את שאר הפרטים אני יכולה לחשוף, פחות או יותר, נראה עד כמה אעז.
אז נעים מאד – שירה – רווקה בת 32, לומדת בקורס הכשרת מאמנים של קבוצת יוזמות, עובדת כאשת משאבי אנוש בארגון גדול ומוכר, בתור מנהלת הדרכה ואת כל שאר הדברים תגלו בהמשך.
בהתחלה התלבטתי אם להירשם לקורס. דווקא במסגרת העבודה עברנו פעם הכשרה יומית של קואצ'ינג, ואולי בגלל שזה היה יומי זה השאיר אותי עם טעם מאד רע בנושא. זה היה נראה לי שיטחי ונורא טרנדי.
אני, שביליתי את מיטב שנותיי בלימודי תואר ראשון ושני בפסיכולוגיה, עם התמחות בפסיכולוגיה ארגונית הרי מכירה אנשים, יודעת מה מניע אותם, מיומנת לזהות תוך שניות את האג'נדה המוסתרת שלהם.... אז אותי ילמדו אימון???
כאילו דא??
אימון, שכל מי שרוצה לומד אותו בין שבועיים לחודשיים ופתאום יודע לעשות שינויים מרחיקי לכת בחייהם של אנשים.... יש גבול!
אך מסתבר, שיש דברים בגו.
ההיכרות הראשונה שלי עם קבוצת יוזמות היתה בהדרכה שתמיר, המנכ"ל, העביר אצלינו בארגון. משהו בנושא התמודדות עם שינויים ומשברים בשוק ההי-טק המטורף.
האמת, נהנתי מכל רגע!
היה שם משהו אחר, אחרי כל-כך הרבה הדרכות שעברתי בתפקיד, פתאום משב רוח רענן, הסתכלות שונה, מאד אנושית ומכילה ועם זאת מקצועית עד הפרט האחרון וכל-כך יישומית ויעילה. פעם ראשונה שיצאתי מהדרכה עם כלים אמיתיים לעשות תהליכים ולעודד צמיחה בקרב העובדים.
כמעט שנה אחר כך התקשרתי אליו, לתמיר. היה לי חשוב לתת לו פידבק חיובי, דווקא מתוך איזושהי פרספקטיבה והיה בי איזשהו צורך לדבר איתו, בלי להבין ממש למה.
ואז הוא דיבר איתי על קואצ'ינג...
הוא הפריך לי את כל הפרדיגמות (שזה סוג של סטיגמות או משהו קצת יותר מעמיק, כל מיני מחשבות שיש לנו על כל מיני דברים, שמונעות מאיתנו להתקדם. קחו בחשבון שמדי פעם אזרוק כאן מילים של קואצ'ינג, גם כדי לתת לכם קצת מושג מהמעט שאני יודעת כרגע וגם כי חלק מההכשרה זה להיות "מדוייקים" באמירות, כמו שענת אומרת בערך כל שעור. ולהשתמש במילים הנכונות, שזה בעצם גם מתקשר לחסם האישי שלי שהביא אותי בכלל להתחיל עם הבלוג הזה!!! רק עכשיו קלטתי את זה, איזה מדהים איך הכל תמיד קשור ושם דבר לא מקרי בעולם הזה!).
אז תמיר גרם לי להבין שאימון זה דווקא כן תחום מעמיק, שלימודי אימון זה לא זבנג וגמרנו, שזה מכריח אותך לעבוד על עצמך קודם כל ולאורך זמן, שביוזמות לא מקבלים כל אחד ללימודים, יש ראיונות קבלה ומחפשים בכל אחד את המשהו הזה הייחודי שלו שיאפשר לו להיות מאמן טוב.
זה כבר שימח אותי, ההסתכלות המקצועית הזו.
אחר-כך הוא גם סיפר לי שביוזמות הלימודים הם בחסות של אוניברסיטת בר-אילן, שזה בכלל נשמע לי סבבה. אני לא יודעת אם יש עוד בית-ספר שיש לו חסות אקדמית, אבל ככל ששמעתי, יוזמות הם היחידים. אשכרה רציניים שם.
ועדיין אמרתי "לא, תודה".
כי אני פסיכולוגית ארגונית... יש כבוד... מה עכשיו קואצ'ינג ולמי בכלל יש זמן ומה זה כבר יכול לתרום לי?
כי ככה אני (משפט רע! גישה גרועה! צריכה להיפטר מזה בהקדם) – עצלנית? מתנשאת? בטוחה שיודעת הכל?
כל התשובות נכונות, לצערי, אבל לפחות אני כבר מודעת אליהן, זה שלב התחלתי לשינוי, לא?
בדיוק 24 שעות לאחר מכן היה מהפך!
סתם, אני מנסה ליצור דרמה... ממש לא מהפך, פשוט עוד מקרה שגרם לי לחשוב אחרת, כמו שקורה פעם בכמה זמן...
בוקר רגיל כמו כל בוקר, אני מגיעה לעבודה, ישר לקפיטריה, לשתות קפה של בוקר עם סיגריה ראשונה. בחוץ ניצן כבר ממתינה לי, צמודה לסלולרי עם שיחת ועידה, מסמנת לי שעוד 5 דקות היא מסיימת.
רבע שעה אחרי היא מנתקת את השיחה, אני כבר בסיגריה השניה עם כוס קפה ריקה, ממהרת לישיבת בוקר עם איזה מנהל מחלקה ואז היא זורקת לי "אני מתפטרת".
"מה?" אני בהלם. ניצן, אחת הנשים היותר מוערכות במחלקה שלנו, זו שכולם צופים לה עתיד מזהיר כמנהלת משאבי אנוש בעתיד... "פרטי, נמקי והסבירי במיידי כי יש לי בדיוק רבע שעה עד לישיבה" אני אומרת לה.
"מתפטרת, עוזבת, הולכת, לא חוזרת, ממשיכה למקום אחר" היא עונה "מה לא ברור בזה?".
"טוב, את הטיית הפועל הבנתי" אני אומרת "אבל מה קרה? מאיפה זה בא פתאום?"
"את יודעת, עייפות החומר, צורך בשינוי. חוץ מזה, ממתי בדיוק אני הולכת בתלם?"
מה שנכון, לא ניצן תלך בתלם, אני חושבת לעצמי.
מקוצר מקום, רק אספר לכם שבסופו של דבר ניצן סיפרה לי שהיא לא מרוצה מהעבודה הרבה זמן, וכל התנאים והמשכורת והכל מאד הקשו עליה לקבל החלטה לעזוב את התחום הזה, דבר שרצתה לעשות מזמן.
מה שעשה את השינוי זה תהליך אימון אישי שעברה עם מאמנת מדהימה, כהגדרתה, שעזרה לה להבין שהיא לא עושה שינוי בגלל כל מיני תירוצים שהיא מספרת לעצמה כבר הרבה שנים.
"אז מה?" הגבתי בנימה מזלזלת "הלכת למאמנת והדבר הראשון שהיא עשתה זה לגרום לך לעשות שינויים חסרי אחריות בחיים... כמה מתאים לתחום הרדוד הזה..."
"ממש לא" ניצן אמרה "האמת שהמאמנת הזאת, שהיא פשוט שאקלית, דווקא אמרה שזה כל-כך לא נכון לחשוב שבאת לאימון ובום, התגרשת, החלפת עבודה, ארזת תיק ונסעת להודו. זה היה תהליך ארוך, שקלתי המון דברים, רק שסוף-סוף מצאתי את האומץ להסתכל פנימה, ולא בשביל לנבור ולהתפכסלג, כמו שעשינו שנים בתואר הראשון" ניצן קרצה לי "דווקא ממקום אחר לגמרי – אחראי, מכוונן, מבקש את האמת ובעיקר מחוייב לעשיה. ואז הבנתי שכאן זה לא המקום שלי, שלמדתי את התחום הזה מסיבות חיצוניות ושיש משהו אחר שאני באמת באמת רוצה לעשות. ולא החלטתי לעזוב ברגע שהבנתי את זה, אלא רק אחרי שעשיתי תוכנית פעולה והתחלתי לפעול למקום החדש, שכבר ממש בקרוב יוצא לפועל, אבל זה עדיין בגדר סוד, את תהיי בין הראשונים לדעת, אל תדאגי".
השיחה שלנו נמשכה עוד קצת וכשכבר קמתי ללכת לישיבה ניצן אמרה לי "אני ממליצה לך ללכת אליה, היא באמת מדהימה. קוראים לה שחר והיא למדה את זה לעומק, לא סתם באיזה מכללה קקיונית. היא בוגרת של קבוצת יוזמות".
זהו, יותר מזה לא הייתי צריכה...
עד כמה שאני מחוברת לקרקע, אני גם מאד קשובה לסימנים ששולח לי הייקום.
אם יום אחרי השיחה עם תמיר חברה טובה שלי, שאני מאד מעריכה את היכולות שלה, ממליצה לי על מאמנת בוגרת יוזמות, כנראה שאני צריכה להיות שם מאיזושהי סיבה, שכרגע לא ברורה לי.
אז אני כאן, שוב בספסל הלימודים, שוב שעורי בית וחברים לכיתה ומחברת יפה עם שער גדול ואפילו מצאתי את הקלמר מהתואר השני, כי אני אוהבת שיש לי מלא עטים בכל מיני צבעים...
רק שהפעם, הפעם אני גם מדווחת על זה און-ליין לעולם...
הולך להיות פנ-טס-טי! (כמו שאחיינית שלי בת 10 אומרת)!